כלה על ההדק

כשנעמי שמר כתבה את שיר הכלולות "בקיץ הזה תלבשי לבן", היא כנראה דמיינה לעצמה מעין בת כפר ענוגה ובתולית בשמלה לבנה ופשוטה כשזר פרחי בר (כאלה שקטף לה החתן לעתיד, חייל קרבי) מעטר את ראשה. ואילו היום, 25 שנים אחרי, הכלה הישראלית כבר פחות ענוגה ובתולית, עדיין לבושה בשמלה לבנה, אבל כזו שמודבקים עליה עשרות אבני זרקון ירקרקות לצד פנינים מתורבתות בגוון פורדה, והיא מעוטרת בשכבת תחרה בגוון לילך, כשחלקה העליון מורכב ממחוך בצבע nude.

ליצירת המופת הזו (שמשקלה הממוצע הוא כמשקל החתן) מתלווים לרוב נעלי פלטפורמה בגוון כסוף, שני קילו תוספות שיער, וחמישה סנטימטר של ריסים מודבקים. בסופו של דבר מדובר במיצג שווא די משעשע ולכן כאשר אני חווה יום מבאס למדי אני נוטה לצאת להליכה באזור צפון דיזנגוף, בתקווה שאתקל באחת הכלות הללו. נכון, זה נשמע מתנשא ושפל ללעוג לאותן מסכנות ביום היפה בחייהן, אבל עם יד על הדופק, מי מאיתנו יכול שלא לחייך למראה כלה, סמל היופי והחן, שנמחצת תחת מה שאמור להיות שמלת כלה, מתעוורת באיטיות משכבות של מייק אפ ומסקרה שזולגות לה לתוך העין, נזהרת שלא לסבך יונים תועות במגדל שהרכיבו לה על הראש, תוך כדי שולחת מבטים מאוהבים לצלם? תודו, זה מצחיק.

לכן, כשבן זוגי היקר הציע לי להתחתן, נתקפתי פאניקה קלה. מיד דמיינתי את עצמי חנוטה באחת השמלות האלו, נראית כמו הכלאה לא מוצלחת בין תוכי רב נוצות ללווייתן לבן, מנסה לדדות מצד לצד לצלילי הסלואו הראשון שלנו, כנראה you look wonderful tonight. מבוהלת אך מלאת תקווה, החלטתי שכלה כזו אני לא אהיה. אני לא הולכת להיגרר לכל מסע-החיפוש-אחר-השמלה-המושלמת, אין סיכוי. אני לא הולכת ללבוש מחוך! כי הכי חשוב שיהיה לי נוח! והשמלה שלי תעלה מעט! חדורת מוטיבציה דמיינתי את עצמי כמעין ז'אן דרק של שמלות הכלה. אני אראה להמונים את האמת והם ילכו אחרי, אני אתחיל דור חדש של נשים שבטוחות בעצמן מספיק בשביל לא לעטות על עצמן את השמלות המגוחכות האלו, ומצידי שישרפו אותי על המוקד בגלל זה.

אבל, בן אדם מתכנן והשטן צוחק, או במקרה שלי זו שהעניקה לי חיים. לא עברו יותר מיומיים מאז שהודענו שאנחנו מתחתנים והיא כבר בחרה לי שמלת כלה, ועוד כזאת שמגיעה עם זוג שדיים. אכן מתחשב מצידה. כשהסברתי לה בעדינות שרוב המוזמנים לחתונה ראו אותי לפחות פעם אחת ולכן הם מודעים לעובדה שאני נטולת כל קליבג', היא לא מצמצה לרגע והודיע לי חד וחלק שזה לא משנה. כלה צריכה ציצי!

אלוהים יודע איך, נגררתי אחריה לפגישה בסטודיו של המעצבת. מוכרת חמוצה כלימון מיהרה למנות בפני את שלל מגרעותיי אותן תסתיר שמלת הפלאים: כריות ריפוד באיזור החזה ליצירת אשליה של חזה שופע, מחוך שיצור אשליה של אורך, חצאית נפוחה משכבות של טול ושיפון שתיצור אשליה של מותניים צרים, כתפיות קולר כדי ליצור מראה מתעתע של כתפיים דקות ואבנים מודבקות כדי ליצור אשליה של גלמור הוליוודי. והכול בסכום מציאה של 12 אלף שקלים. להשכרה.

ומי אני מתחת לכל מעטה האשליות האלו? כנראה בחורה שטוחת חזה ונמוכה, ללא מותניים, בעלת כתפיים עבות ונטולת כל גלמור? איך לעזאזל מצאתי חתן ככה??

"את יכולה להגיד לי למה כל חתונה נמדדת לפי כמה יפה נראית הכלה?", אני שואלת את אמי היקרה כשאנחנו יוצאות תשושות ועצבניות מהסטודיו. "תנסי להסביר לי", אני פוצחת במונולוג קורע לב, "למה אני מרגישה שכולם מצפים מימני להיות הכלה הכי יפה שיש, עם השמלה הכי יפה שיש והאיפור והתסרוקת הכי יפים שאפשר? למה המהות של האירוע, שאמור לעסוק בכלל באהבה וכל הבולשיט הזה, מתמקד סביב המראה החיצוני של הכלה?? זה כל כך שטחי ומטופש!". אבל האמת היא שאני לא מצליחה לשכנע אפילו את עצמי. נכון, אני תמיד יכולה להתחתן לבושה בסדין לבן, צעד חתרני ופוסט מודרני לכל הדעות, אבל איך לעזאזל אני אעלה את התמונות שלי לפייסבוק אחר כך??רק זה חסר לי, שהחבר שלי לשעבר יראה שהתחתנתי עם סדין. וכל "החברות" שלי - אני כבר יכולה לשמוע אותן מרכלות עלי ומתענגות על כל רגע. "את יודעת מה", אני פונה לאמי מלאת אנרגיה חדשה, "עזבי שטויות, אני הולכת להיות הכלה הכי יפה שיש ולא אכפת לי כלום!" וככה, בצעד גאה המשכנו לכיוון צפון דיזנגוף.