זה נפתח בתרועה

"העונה, בחרו המעצבים ליצור מהמקום הרגשי ביותר - הבית". במילים אלו פתחה היום (8 באוגוסט) אתי רוטר, מנכ"ל משותף בקסטרו, הלבושה באחד מפרטי המפתח של העונה - שמלת עור הדוקה ושחורה - את תצוגת קולקציית חורף 2011 של קסטרו, שהתקיימה בהאנגר 11 בנמל תל אביב. מעבר לאמוציות שהמשפט אמור לעורר, הוא בעצם רמז לדבר שלא נאמר במפורש: קסטרו, שניסו בעונות אחרונות ליישר קו עם רשתות הטרנדים מחו"ל, נוקטים באסטרטגיה חדשה. במקום קולקציה אקלקטית המורכבת מכמה כיווני השראה, שלעיתים קרובות זרים אחד לשני, ובמקום תרגום מקסימלי של מגמות עונתיות, המותג מעדיף להתכנס בעצמו. השאיפה הייתה להתמקד במגרש משחקים קרוב, בניסיון ליצור "קולקציה אחת שמתפתחת מתוך עצמה", כפי שהגדירו זאת המעצבים בסטודיו לעיצוב אופנה של קסטרו.

התצוגה נפתחה בהופעה קצרה של חמישיית נגני כלי נשיפה, מחצוצרה ועד טרומבון, שהפיחו קצב ג'אז באוויר. האפקט היה מיידי – הוא יצר חמימות אינטימית וקירבה לקהל, שמוזיקה אלקטרונית הייתה מחטיאה בקלות. מאותה סיבה, המסלול עליו צעדו הדוגמנים לא היה מוגבה אלא כמעין רצפת פרקט בייתית. סף ההתנגדות, אם נותר בקהל, ירד למינימום האפשרי, והוא קיבל את תמונת הפתיחה – גל גדות במכנסיים הדוקים עשויים עור ומעיל צבאי קצר, שציטטו את החיו?ת הצעירה של ברברי פרורסום, ויונתן ווגמן בחליפה אפורה, שמעליה קרדיגן עבה בדוגמה מפוקסלת בשחור לבן.

עם עלייתם של דוגמנים ודוגמניות נוספים, במכנסי סקיני הדוקים, מעילי צמר ברכיסה כפולה או סריגים גבריים בצווארון שאל, החל להתברר שהכנות המקדימות והסיסמאות הפתיחה מוכיחים דבר אחד. כל כוונתן היה לכסות על העובדה שקסטרו מושכים ידיהם מאקספרימנטים אופנתיים מוקצנים יתר על המידה. בניגוד לתצוגה הקודמת, שעשתה ככל יכולתה לגעת בקצה ובליבה הקשה, הנוכחית ניסתה ליצור תחושה הפוכה ולהעדיף יציבות על חשבונה של אופנת רגע חדשנית. יותר מהכל, הייתה זו קולקציה שבחציה ניסתה להחצין מגוון של פריטי מפתח בסיסיים והכרחיים, ובחציה האחר שמשה כרטרוספקטיבה מסויימת לעיצובי עבר של קסטרו. אך הזכות לחזור לעבר שמורה בעיקר למעצבי על, ונכונה פחות כשמדובר ברשתות אופנה. על אף הסלוגן "חורף להיזכר בו", ספק עד כמה תותיר הקולקציה הנוכחית, הזהירה למדי, את רישומה בהיסטוריית האופנה המקומית.

החלק העיקרי בקולקציית הנשים התמקד באפיל צבאי מלוכלך, ספק אנדרוגיני, שהכתיב צבעי ירוק זית, שחור ואפור. מדובר במגרש ביתי, תרתי משמע, עבור המותג, שמוצא את קו ההשראה הזה רלוונטי כמעט בכל עונה ומאפשר לו להעלות באוב פריטים שזכו להצלחה בעבר. בין הפריטים הללו, מעילי צמר גבריים ברכיסה כפולה, חלקם בכתפיים מודגשות לעייפה, העשויים מתערובות פוליאסטר (שמעניקות ברק סינתטי לא מחמיא), שנלבשו עם מכנסיים הדוקים מאוד בגזרת ג'גינגס, שקיימת במותג כשלוש עונות; סריגי אובר-סייז, בצללית עטלף נצחית כמעט, וגופיות מכוסות לוחיות מתכת בסגנון שנות השמונים, צעדו לצד חצאית A צבאית עתירת קפלים בצבע חאקי הנרכסת ברוכסן עבה, שדמתה מאוד לאחד הפריטים שכיכבו בקולקציית הג'ינס שקסטרו השיקה לפני כשנה וחצי.

לעומת זאת, הפרק המשמעותי בקולקציית הנשים, לאחר כמה עונות מהוססות, היה השימוש בעור, החומר החשוב ביותר בחורף הקרוב. אמנם חלק מהפריטים בגרסאות דומות נצפו כבר בתצוגת קיץ 2010, אולם כאן הם תפסו נפח גדול יותר, ובמידה מסוימת היו החלק המרשים ביותר של הקולקציה. חצאית באורך קרסול בצבע קרמל; מכנסי עור קצרים שנגזרה מהם דוגמת תחרה בטכניקת לייזר או ז'קט טרנץ' המשלב חוטי ברזל לאורך הצווארון, כך שניתן להעמידו בקלות - הצליחו לנער את שוויון הנפש היחסי בו התנהלה התצוגה ולהוסיף בה טיפה של זרות ההכרחית ליצירת התרגשות.

קולקציית הגברים של קסטרו, לא זכתה לרגע החסד הזה. גם כאן, עלתה תחושת לאות מסוימת, שהגיעה אחרי רצף של חליפות אפורות בגזרות קרובות לגוף, חולצות מכופתרות עשויות ג'ינס, ומכנסיים, שרובם מחזרו את גזרת הסקיני שכבר נמצאת על ערש דווי. הניסיון לתבל את קולקציית הסריגים בהשראה נורדית ודוגמאות של פתותי שלג וספק איילים, שהושאלה מהקו הצעיר של דולצ'ה וגבאנה, לא צלח, והיא נותרה שמרנית וחסרת אנרגיות. על הרקע הזה, היה קל לספור את שיאיה המופנמים – ז'קט בצבע צהוב-כורכום, שלמרבה הצער נוצר מחיקוי עור; סריג שחזיתו עשויה עור שחור ומבריק ומכנס שחור ורחב שמכפלתו סרוגה.

מתוקף העובדה כי באופן כללי הייתה זו קולקציה מיושבת וחסרת תנופה, נדרשו בקסטרו לעורר את העניין על ידי להטוטי סטיילינג על המסלול שכשלו. אלה כללו דוגמן שהולבש במעיל עור ארוך שהושאל מקולקציית הנשים, אשר שיווה לו קימורים מתמיהים, או דוגמנים במכנסיים קטנים מדי, שהבליטו הליכה מרצדת. לקראת סיום, יונתן ווגמן הופיע בשכמייה צבאית המיועדת לגברים, אחד הפריטים מעוררי הציפייה בקולקציה. רק כמה חבל שזו הייתה קטנה מידי ביחס למימדיו ולמרות הליכתו הטמירה, הוא דמה בעיקר לילד קטן בגלימת קסם. כך היה גם עם מקבץ דוגמניות שעטו כובעי קסקט שטוחים ומנצנצים, ששיוו להן חזות של נערות יום עצמאות אמריקאי.

אפשר להניח שאילו המעצבים היו מרגישים שלמים עם התוצר הסופי וחשים שהוא מבטא את חזון תשוקת האופנה שיש בכל אחד מהם, הם לא היו נדרשים לגיבויים מלאכותיים. הקולקציה הזו, מדגישה יותר מכל, ריסון מסחרי.