הדפדופים העצלים בין המתלים שמחזיקים על עצמם את מה שנשאר מהעונה הנוכחית, יחשפו בפני הקונה שהעדיף להמתין לרגע האחרון, את נוכחותו של החיתוך הא-סימטרי: כתף חשופה, לצד אחת שכוסתה, או שובל של שמלה שוויתר על הקו הישר. הא-סימטריות מודגמת על שמלות רכות, ילדותיות לעתים, שהיו אמורות לשמור על כל כללי האיזון, וגם על החולצות הרומנטיות של העונה, שלא היו אמורות לשאת חיתוך שישבור את השוויון ויחתוך את קווי הקונטור המוכרים.
באופן עקרוני, החיתוך הא-סימטרי אינו עניין שצריך להצביע עליו. הוא מופיע כל כמה עונות, לעתים אף ברצף. ההיסטוריה של האופנה רצופה באנקדוטות של קווים אלכסוניים, כאילו זו לא היתה יכולה להתנהל בלעדיו, כאילו הוא היה הבסיס שעליו מתחילה מלאכת העיצוב.
בקיץ של 2010 הא-סימטרי לא הצליח לייצר את הרעש ואי-הנחת שהוא עורר אי שם בשנות ה-80, כשהוא נתן את הטון בעיקר בעיצובי השיער, ועדיין, ניכר שאי אפשר היה לוותר עליו.
בעונה הנוכחית החיתוך הא-סימטרי ניסה להיות האות האחרת בתוך שפה שדיברה תמיד בשקט ובנעימות, שלא ניסתה לאתגר אף אחד, אלא רק להציג מראית עין של אווירת קיץ שלווה. כמעט כאילו חזרנו לשאננות המסוכנת של תקופת הרוקוקו. לעולם האופנה פתאום לא היה מה להגיש לנו מעבר לתמונת מראה אופטימית שלא משקפת את המציאות.
הניסיון לצייר מציאות שיוצאת מהמשבר הכלכלי, בזמן שהיא מתעלמת באופן די קבוע ממשברים הומינטריים, גרם לעולם האופנה לקחת כמה צעדים אחורה - נשיות הפסיקה להיות מילה גסה, ואנדרוגיניות מחוספסת נדחקה הצדה. זו היתה עונה שקרנית, וביחס לשקר שלה הקו הא-סימטרי לא נוצר יש מאין.
בתוך ענני הצלופן והמתיקות, משהו היה חייב לציין שלא הכל עומד במקומו. שעם כל הכבוד לכלכלה, שנושאת את דגל המדע החשוב של העולם, משהו חייב לעמוד ולהתנגד לבורגנות הטבעית שהביטה עלינו מכל פינה. בולטת במובן זה הקולקציה של סטלה מקרטני, שיצרה שלל שמלות קייציות משיפון פרחוני ולא מתנצל, לצד שמלות מלמלה חושפות כתף שמעמיסות בד על אזור המחשוף.
הדוגמניות שעלו על המסלול, כמו איבדו חלק ניכר מהתחכום שמאפיין את המסלולים של מקרטני, ונשאו על עצמן דימוי תמים ומתחסד. בין כל הדגמים הללו בלטה העודפות של הבד המתנפנף, בעיקר באזור הכתף, היכן שבלט לעין חוסר שיווי המשקל בין צד אחד של הגוף למשנהו.
ככל הנראה, אילולא היה מדובר במקרטני, אי אפשר היה לעלות על הדעת את סך מנעד האפשרויות של השמלות שליוו את הקיץ הנוכחי שלה. הבעיטה שנדרשה מצדה היתה חלשה וכמעט לא מורגשת. לא כך אצל אלבר אלבז ללנווין - שמלות הערב שלו חשפו עולם קודר ולא נעים, עולם שלא יכול אלא לדרוש מההדוניסטים שבאנשיו להתכנס בתוך מרתפים וחללים שמוסתרים מן העין.
ביחס לקו הא-סימטרי, אלבז פישט אותו לכמה וכמה אופנים. במובן הקונבנציונלי הוא הבליט עמו את הכתף, ויצר עודפים ממשיים של בד על הכתף שנותרה מכוסה. הגזרה היתה רחוקה מהחלום הספרדי של מקרטני, עת הבד יצר כובד רב על צד אחד, וכאילו איים באיבוד ממשי של המשקל. בדגמים אחרים, אלבז הוסיף נדבך לסילואט המוכר, כשהוסיף מלמלה קשיחה על גבה של ירך אחת. כל אלה, בצירוף עם המבט הקודר של הדוגמניות והמסלול החשוך, הפכו את הנשף הזה לסוג של רקוויאם.
בחורף הבא הנוכחות הא-סימטרית תהיה דלה הרבה יותר מזו שבעונה הקודמת והיא תלווה רק מעצבים שזהו חלק מכתב היד שלהם, כמו לנווין למשל.
ההיעדרות היחסית של הא-סימטריות מקולקציות החורף, אינה קשורה רק בכך שהיא יותר מתאימה לעונה החמה. בתוך הקלאסיקה האירופאית, אין לה הרבה מקום, וגם לא בתוך הפחד שמנהל את עולם האופנה בעונות האחרונות. בזמן שהאסונות הולכים ומתרבים, וכולם מנסים לשוות לעצמם פני פוקר שלווים, האופנה הולכת ומתכנסת בתוך עצמה. העונה הקו הא-סימטרי היה זה שבזכותו כולנו נמענו ממראה רדיקלי במתיקותו ותמימותו. בעונה הבאה ניאלץ לחפש ענף אחר להישען עליו.
