נשמעת טוב החולצה שלך

הקונוטציות שמתלוות לאופני הזיהוי האישיים ביותר שלנו קשורות בדרך כלל במעצרים ובחללים סגורים. לא ממש חלום ורוד. בין טביעות האצבע הקלאסיות שמשמשות את המשטרה, לקול שלנו שבזכותו אנו יכולים לקבל מידע על חשבון הבנק שלנו - האישי הופך להיות זה שכובל אותנו לעצמנו.

אפשר להניח שמגדלה קוהלר (27) ואנה ויסנר (28), שמו את הרעיונות הללו בצד, כשניסו למצוא את הדרך שבה קול יהפוך לנראה, ולא רק לנשמע, תוך כדי שהוא משמר את אחד מהסממנים האישיים ביותר שלנו. הכל התחיל בשנת 2007, קוהלר הייתה אז סטודנטית לאופנה באוניברסיטת ברלין לאמנויות, ואילו ויסנר למדה לצדה במחלקה לעיצוב מוצר. הן קיבלו פרויקט שנקרא אנלוגי חדש, שעניינו שילוב טכנולוגיות חדשות עם אומנויות מסורתיות.

שתיהן הרהרו בו זמנית בקול האנושי. קוהלר, מצדה, נפעמה מכך שלכל אחד יש את הקול הייחודי לו. אנה, מצדה ומצד המוצר, ניסתה לחשוב על דרך שבה הקול יהפוך לנראה. יחד הבינו שהן מעוניינות לייצר פריטים שהם אישיים, כמו טביעת האצבע של האדם, אך בזכות הקול, ולא בזכות האצבע.

מתוך המחשבה הזו צמחה Gelsomina - מכונה לסריגת קולות, המבוססת על מכונת סריגה מכנית משנות ה-70, שסורגת חורים או נקודות, מתוך תגובה לקול שהיא שומעת בזמן פעולתה. קוהלר וויסנר השתמשו ב-24 מנועים קטנים, שחיקו דפוס שניתן לשלוט עליו דרך מחשב. המחשב העביר למכונה את האותות שמקורם בקולות שנבחרים לשם עיצוב פריט הלבוש. התדירות של רצועות האודיו מומרת לקודים בינאריים שמועברים למכונת הסריגה, ומייצרים בתורם את דפוס הנקודות או החורים על הפריטים.

שנתיים לאחר הצגת הפרוייקט, ביולי 2009, קוהלר וויסנר פתחו את Trikoton. מקורו של השם במשחק מילים בין trikot, בד ג'רסי בגרמנית, ל-ton, שמשמעה קול, גם כן בגרמנית. הן עובדות על קולקציות קטנות, שהן כמעט ולא מעזות לקרוא להן קולקציות, ואחד משיתופי הפעולה האחרונים שלהם, היה עם להקת Hundreds מהמבורג, שייצרה דפוס מעוצב בתגובה להקלטה של השיר שלהם "Let's Write the Streets", במהלך הופעה חיה בברלין.

בברלין הקולקציה של Trikoton מוצגת בחנות Temporary Show Room, שמחזיקה מקבץ מעצבים ברלינאים וסקנדינביים תחת קורת גג אחת. רוב הפריטים בחנות מתאפיינים בעיצוב שחורג מהסילואט המוכר של הגוף, ובשילובי בדים ועורות. בנוף הזה בולטים הבגדים של Trikoton, שכוללים לא יותר מעשרה סריגים בגוונים פסטליים, עם מספר הופעות של אפור ושחור, ביניהם סוודר, אפודה וטייצים באורכים שונים. ברכות שלהם יש משהו מושך, והנקודות העדינות קוסמות לעין, אך ביחס לכל יתר הפריטים שתלויים בחנות, Trikoton היא אי לא ברור של פשטות.

לצד התווית המוכרת המצורפת לבגדים, הנושאת את המחיר והמידה, מוצמד לפריטים של Trikoton אטיקט נוסף, שמספר מהו הקול שיצר את דפוס הנקודות המחוררות על פני הפריט. כך למשל מתגלה טייץ שמקור העיצוב שלו בציטוט של פול אוסטר. צעיף אחר, שהוא חלק ממהדורה מוגבלת, נוצר על גבי הסאונד שליווה את הערב החשוב ביותר בחייה של ברלין - ההקלטה של מסיבת העיתונאים שקיימה ממשלת ה-GDR ב-9 בנובמבר 1989שהכריזה על איחוד גרמניה, וקולותיהם של האנשים שנהרו בעקבות ההודעה לחומת ברלין, ודרשו לעבור לצד השני. בליל הצלילים הללו, ביניהם דיבורים כמו גם קריאות שמחה, יצרו את הדפוס על גבי הצעיף שמוקדש לברלין.

בהרבה מובנים Trikoton דורשת מהלקוחות שלה לנהל קשר אישי עם הפריטים, שכן ייחודם ידוע לרוב למי שלובש אותם, ופחות למי שרואה אותם. באתר שלהן האינדיבידואליות של הפריטים הולכת צעד נוסף קדימה, כשהן מאפשרות ללקוחות לעצב פריטים על פי פסקול שהם שולחים. בסיום התהליך, שאורך כשלושה שבועות, מקבל הלקוח את הפריט יחד עם האפשרות לשמוע באתר את הסאונד שמלווה אותו.

מעבר לעיצוב, Trikoton חוקרים את גבולות האינדיבידואליות בתוך עידן טכנולוגי. ניתן לחשוב שזה נאיבי, ושאולי עבר זמנה של השאלה הזו, אך בפועל גדילתה של התעשייה והמפעלים שמרחיקים את הפריט מיד האדם, ומתקשים לייצר ווואן-פיסים אמיתיים, מובילה לכך שהשאלה הזו רק ממשיכה לגרד את המחשבה. ובסופו של דבר התחושה היא שהפואטיקה האישית של כל אחד מהפריטים של Trikoton מצליחה לגעת גם ברגשותיהם של הציניים הגדולים ביותר.

ניתן להשיג בכתובות הבאות: