ארץ המגף

בלילה, שלוש שעות נסיעה באוטו מרומא, החלה סערה מטורפת. בכל כמה דקות, השמיים הוצתו ע"י ברק שהאיר כמו אינסוף פנסים את העיירות והנופים. המראה היה כה סוריאליסטי, מדהים ומעורר השתאות מהטבע שאפילו לא הוצאתי את המצלמה בכדי לתעד את זה. לפעמים, חווית הזיכרון, חזקה מכל תמונה.

שמונה ימים במקום שאין בו קליטה סלולרית או אינטרנט הבהירו לי עד כמה לא הקרינה המסרטנת היא המסוכנת, אלא עודף אמצעי התקשורת בהם אנחנו עושים שימוש עד כדי הקאה. צוברים עוד ועוד אינפורמציות מיותרות, מקשקשים ללא שום תכלית בצ'אטים מטופשים, מסמנים כמויות של לייקים חסרי משמעות ומבזבזים זמן יקר על אס. אמ. אסים חסרי טעם. וכך, מבלי לתכנן או להתלונן, קיבלתי הזדמנות נדירה פשוט לשבת רגע ולשמוע את המחשבות שלי.

בבוקר הראשון כשיצאתי לטייל באזור שהתגוררנו בו, לפתע, כקבלת פנים המושלמת בתבל, יצא לו אייל מהיער ונעמד על השביל מולי. הבטנו זה בזו, הוא בחשש ואני בהלם. רציתי לספר לו שאני אוספת במבים מגיל 6 ושאם רק יעשה סימן קטן של הסכמה אקח אותו איתי לאן שרק יבקש. הוא השתהה עוד שניה ושב אל תוך היער (גם אם לי היו מציעים להמיר יער קסום באיטליה בעבור מגורים בערב הסעודית הייתי מוותרת, ולא בנימוס).

באחד הימים, החליטה המשפחה המורחבת לנסוע לטייל ואילו אני העדפתי להישאר ולנוח. איתמר ובת אחותי, עלמא, ביקשו להישאר איתי וזה היה היום המקסים בחופשה. לא נכביר שוב במילים על היותי לא בוגרת בעליל, אך הפעם זה בא ממקום אחר. הבנתי באופן וודאי שאין חברה שאני מעדיפה להיות בה, מאשר זו של ילדים. הם אמנם מתלוננים, מציקים, משתוללים ואפילו כפויי טובה אבל הכל כה ראשוני ואמיתי איתם שאין לזה תחליף.

יש לי טי-שירט ישנה שכתוב עליה italians do it better. וזו אכן האמת הטהורה. הפסטה, הנופים, התיקים והגברים. חבל על המאמץ, בתחומים אלה אין לאיטלקים מתחרים.

ולא אסתיר חלום: הלוואי שמחר הייתי יכולה לעבור לחיות ברומא, ושיהיה לי טור ששמו Tamar nella bella citta.


קרדיטים:
צילום וסגנון- תמר קרוון
דוגמנית- אורית גרנו

כשאיתמר בני המתוק שב ולחש בכל ערב לפני השינה שהוא משתוקק לכלב לא עלה בדעתי שלא רק שיהיה לו כלב אלא שבסוף, אפילו אני, אקשר אליו. כמו בכל תחילת קשר, כלבנו החדש במבי נראה לי מושלם. יפה-תואר ומתוק שאין לתאר, מצחיק ושובב, חכם וחד פעמי. כולנו התעלפנו עליו - איתמר, אבא שלו ואני. בהמשך, הגיע השלב שבו המציאות גברה על עיוורון המאוהבות. במבי התגלה ככלבלב היפראקטיבי ושובב בצורה בלתי סבירה: אין נעל או רהיט שאינו מחרב; הוא יפה תואר רק כשאינו מרוח בקקי או פיפי אותם הוא מייצר ללא הפסקה על השטיח או כמתנת בוקר טוב מתחת למיטה; חכם מדי עד כדי נעילת לסתותיו בכדי שלא נוכל להוציא מפיו את המציאה האחרונה שהגניב לשם; ובעיקר בחיפוש מתמיד אחרי קורבן ההרס הבא שלו.

כריאקציה למצב הביש אליו הכנסתי את עצמי נהיה לי צפוף ומחניק וכל מה שרציתי זה את חיי הקודמים בחזרה. חיים שקטים, ללא סרחונות ובעיקר ללא מחוייבות לחיה. הוחלט שבמקום שבמבי יהיה חצי מהזמן איתי ובחצי השני עם אביו של איתמר, הוא יהיה רק אצלו לתקופת צינון (למרות שבליבי קיוויתי שישאר שם וחסל עם כל הבלגן הזה).

בינתיים הימים חלפו, הגעגועים גברו ועימם עלו הזכרונות: באיזו מתיקות ואופטימיות הוא קופץ על כל עובר אורח ברחוב כאילו היה זה מכר אהוב שלא ראה מזמן; על האופן שבו החליט לעשות סדר במיקום זוגות הנעליים שלי והעביר במשך כמה ימים, כמו נמלה חרוצה, אחת אחת למקומות שונים בבית; איך בכל פעם שאיתמר ניגן על גיטרה הוא נעמד על רגליו האחוריות נשען על הספה עם הקדמיות והאזין לו בהערצה מוחלטת; איך מרוב פעילות הוא כל הזמן עושה קולות חורקים של זקן אסטמתי וזה מצחיק כל כך; איך תמיד כשרוה אותי קפץ עלי אחוז שיגעון, כי אני הייתי זו שאספה אותו אל ביתנו בעודו רק בן שלושה שבועות, וכנראה הרגשתי לו קצת כמו אמא.

נזכרתי במה שכבר ידעתי מזמן אך איכשהו תמיד העדפתי לשכוח, שאין מושלם או נח באהבה, ושצריך לפעמים להתפשר. זה נשמע לא רומנטי ובעיקר מעיק, אך זה שווה את זה ולו בשביל הרגעים הקטנים והקסומים. כי בלי היצור הטרפת-חוגרת הזה, על שלל מגרעותיו, החיים פשוט נראים קצת חיוורים.

שמלה: זארה
תיק: סנדרז
נעליים: heyraud