מה ניקה הייתה אומרת

בבית סבי וסבתי היקרים ניצבת אחר כבוד תמונה מיום חתונתם של אבי ואימי, היקרים גם הם. התמונה צולמה בדשא של הקיבוץ, מול חדר האוכל. אימי יושבת בשמלה לבנה ארוכה ופשוטה והיא ללא איפור. השיער שלה אסוף ומקושט בפרח לבן שנקטף בשדה. בפוזיציה אופיינית לאותם ימים, יושב אבי על שולי השמלה שלה, הוא לבוש בחולצה לבנה, מכנסי חאקי, ואיך לא, סנדלים חומים וגרביים. ברקע בוודאי התנגן באותו הרגע "ים השיבולים". בעוד כמה שעות הם ייקחו גזיה ומרק עוף אינסטנט וייסעו לירח דבש בחופיה הקסומים של טבריה.

הרבה השתנה מאז. השמלות כבר לא פשוטות ואף כלה לא תחלום להתחתן בלי איפור. להיפך, היא תשלם אלפיים שקלים כדי לזכות במריחה מקצועית של חמש שכבות של מייק אפ נוזלי, שלוש שכבות של סומק אדמדם, זוג ריסים מלאכותי באורך גדר ההפרדה ויציקת מלט בגוון פוקסיה על השפתיים. היום הפרחים בשיער נקטפים בשדה של קרן וולף ולרוב מקשטים את המיצג הסבוך, מעין הכלאה בין חתול פרסי למגדל פיזה, שמסיבה לא ברורה נוהג לעטר את ראשן של כלות.

ובכלל, לאן נעלמו אותם חתנים של פעם, אותם עובדי אדמה שזופים בבגדי השבת שלהם? מתי הם התחלפו בחתנים מטרוסקסואלים גלוחי חזה ולבושים בלבן, כנראה בניסיון נואש לגנוב לכלה קצת תשומת לב?

והצילומים, הו הצילומים. לדעתי, כאמצעי התרעה, צריך לשלוח קבוצה מייצגת של צלמי חתונות לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. כל מי שחושב שתחנת אוטובוס קו חמש ברחוב דיזנגוף הוא לוקיישן חובה לצילומי חתן/כלה, צריך להיענש. מה נגיד לילדינו העתידיים, "תראו ילדים, הינה אבא ואמא ביום החתונה מצטלמים עם אוטובוס, בזמנו זה נחשב לשיא הרומנטיות".

ובכלל, מה מהות טקס החתונה בימינו? אם מדובר בחגיגה של זוגיות ואהבה למה הרגע הכי כיף באירוע הוא להגיע הביתה ולספור את הצ'קים?

בעודי מתבוננת בנוסטלגיה בתמונת החתונה של הוריי אני לא יכולה שלא להרגיש שהחתונות של היום, כולל זו העתידית שלי, מתבססות על לא יותר מזיוף, העמדת פנים אחת גדולה. הכלה, שבאמצעות השמלה, המחטבים, האיפור, תוספות שיער והתכשיטים הופכת למישהי אחרת לגמרי; החתן שהחליט דווקא ביום הזה להתחפש; הפורד פיאסטה 97' שנזנחה לרגל האירוע והוחלפה באאודי לבנה ואפילו האוכל שמסלט ירקות הפך ביום החתונה לקונפי גרעיני עגבנית, על מצע של עלים ירוקים בעננת שמן זית. למה יש לנו צורך להעמיד פנים ביום החתונה שאנחנו מוצלחים יותר, יפים יותר ועשירים יותר מאיך שאנחנו באמת? הרי הבחור שיעמוד לידי בחופה יודע שיש לי צלוליט ומינוס בבנק ושאין לי מושג מה זאת עננה של שמן זית, והנה, בכל זאת הוא בחר להתחתן איתי. וזה אומר הרבה לא? רק חבל שזה לא מספיק.