מי שאינו מכיר את עבודותיה של המעצבת הצרפתייה איזבל מרנט, ועומד להסתמך רק על תוצאות מנועי החיפוש ברשת, עלול לטעות ולחשוב כי מדובר במעצבת צעירה ומתחילה. באינדקס אתר האינטרנט Style.com למשל, מוצגות תחת שמה שלוש קולקציות בלבד, שהאחרונה בהן היא חורף 2011, זאת למרות שמרנט פועלת בתחום האופנה כבר יותר מ-20 שנה. את קולקציית הביכורים שלה הציגה ב-1989, לאחר שהתמחתה אצל מייקל קליין, והיא מציגה ברציפות מאז ועד היום, פריטי לבוש ואקססוריז.
במעגלי האופנה הפריזאית שמה מוכר היטב. בגדיה נמכרים בבתי הכלבו הגדולים כפרנטון, והיא אף יצרה קולקציות קפסולה עבור רשתות כדוגמת 'מונופרי'. בשנת 2003 צירפה אותה הפרדרציה העליונה לאופנה של צרפת לפנתיאון האופנה, לצד כריסטיאן דיור וקוקו שאנל. ועל אף הכל, קשה לומר שהיא השיגה תהילה חובקת עולם. במשך רוב התקופה בה פעלה כמעצבת, היא נשמרה מתחת לראדאר של הסצינה המרוכזת בניו יורק ובלונדון, למרות העובדה שכבר משנת 1995 היא מציגה את הקולקציות על מסלולי שבועות האופנה. במידה רבה, מרנט התקיימה כסוד צרפתי שמור השייך לקבוצת מעריצות ההולכות שבי אחר סגנונה עירוני והפשוט.
אבל בחצי השנה החולפת דברים השתנו. תעשיית האופנה שמחוץ לצרפת, במיוחד זו האמריקאית, מגלה אותה מחדש. שנת 2010 עשויה להיזכר בתור השנה בה מרנט עזבה את העיר ועברה לעולם, כשהיא פורצת בכוחות עצומים אל התודעה הכללית, ואינה יורדת לרגע מסדר היום. כה רבה ההתלהבות ממנה, עד שאפשר להחשיב אותה אחת מעשרת המעצבים המשפיעים של העונה. העיצובים של מרנט בת ה-43, מככבים באופן בולט ברשימות החובה העונתיות. פריטים מתוך קולקציית חורף 2011, המסתכמת במכנסיים גזורים היטב ובלייזרים הראויים לקצב האורבני, צצים מכל עבר עד שנדמה כי בלתי אפשר להסיט את המבט מבלי להיתקל בהם. נעלי העקב השחורות שלה, קלאסיות, יקרות ובעלות חרטום מעוגל, זכו בלשון הגזמה, ליותר תשומת לב מכל נעל שחורה אחרת בעשור האחרון; סריג הפסים העבים המינימליסטי, המצולם בקמפיין העונתי על קייט מוס (מהלך המעיד בעצמו על שינוי סטטוס), כבר נוכח בארונן של נשים רבות. חליפת עור אדומה בעיצובה, בסגנון המזכיר את לבוש האופנוענים הגברי משנות החמישים, מאכלסת עמודים שלמים במוספים מיוחדים כדוגמת Elle Collection. כתוספת, או כתוצאה של כל אלה, היא חנכה לפני מספר חודשים חנות חדשה בשכונת הסוהו הניו יורקית.
העובדה שמרנט מתרחקת בכוונה מאלומות האור, ומסרבת לשחק את משחק הרדיפה המעייף של עולם האופנה, אינה מסייעת לענות על השאלה למה הצליחה מרנט דווקא עכשיו? מה השתנה במציאות שהביאה אותה למעמדה החדש?
בראיון שהעניקה לגיליון האחרון של מגזין האופנה הבריטי LOVE, היא ציינה כי "אני די נגד צריכה יתרה... כשאני מעצבת קולקציה אני מוצאת את עצמי חושבת 'למה אנחנו צריכים בגדים חדשים?' אני אף פעם לא חושבת על אנשי האופנה. הם לא מעניינים אותי". אנשי האופנה אולי לא מעניינים, אך היא בהחלט מעניינת אותם. מרנט לא מצאה את הקהל הגדול שלה אחרי שנים רבות. להיפך - הוא מצא אותה. התמהיל האופנתי של המעצבת כולל אופנה נגישה, עשויה היטב ובלתי מחייבת, שלא השתנתה באופן רדיקלי במשך השנים. בגדים שהם יומיומיים הרבה יותר מאשר חדשנים. כזו המעדיפה את הפשוט על פני המסובך, מאפיין המתאים בדייקנות לתקופה של פוסט מיתון כלכלי. תקופה, המייצרת כמיהה אל מקורות מוצקים, אל אופנה שהסממן הראשון שלה, הוא האופי הפרקטי. זה לא שהמעצבת התאימה עצמה לדרישות השוק - היא נשארה נאמנה לעצמה כל השנים - אלא שלעולם הסובב אותה יש דרישות אחרות מהאופנה הגבוהה. העיצובים של המעצבת הצרפתייה, הנאמנים למנטרה שאופנה לא צריכה להתחלף בכל רגע נתון, עונים באופן מושלם על הצמא הזה.
מרנט אינה היחידה. זוהי שעתם של עיצובים עליהם נאמרת הקלישאה "בגדים שכל אישה רוצה (ויכולה) ללבוש". צמד המילים 'אופנה פרקטית', שמתאר בדייקנות את עיצוביה של מרנט, כבר הפך כמעט לשם גנרי של טרנד, שראשיתו בעונת הקיץ האחרונה וסופו לא נראה באופק. פיבי פילו המעצבת של 'סלין', הפכה את בית האופנה לסמל מחודש של האישה המודרנית העובדת; פראדה ולואי ויטון הם רק דוגמה לבתי אופנה שחזרו ללבוש החמור, הנקי והמאופק של שנות החמישים והשישים. חלומות האופנה הפרועים והדקדנטיים הוחלפו במשהו שנעוץ היטב בקרקע וגם לא עתיד ללכת לשום מקום.
אך יש גם חסרונות יחסיים באופנה הפרקטית. אמנם לנשים בוודאי יותר קל להתמודד עם סריג אוברסייז רפוי, או שמלות בגזרות A, שאפשר ללבוש שוב ושוב בהצלחה יחסית, אולם כשמסתכלים על כל הספקטרום, אפשר לראות שהאופנה הולכת ומאבדת את הפנטזיה.
כמעט במקרה, מותו של אלכסנדר מקווין מוקדם יותר השנה, הפך למוות סימבולי של אופנה רחבת יריעה וגרנדיוזית, שאינה ניזונה משיקולים לבישים. כאחד המעצבים הבודדים שהעזו לנכס לעצמם עולם ולהקים אופנה שחרגה תמיד מהזמן והמקום, אפשר שמקווין כלל לא היה מתאים למתרחש. הבארוק הזהוב ועז המבע של קולקציית חורף 2011, האחרונה שלו, נראית כמו עוף מוזר ומכמיר לב, מגושם מרוב עושר ופלאי, על אחת כמה וכמה כאשר משווים אותה לתוצרי אופנה השולטים היום בכיפה. הקהל, כבר אינו מחפש את היופי החד פעמי, אלא כמו אצל מרנט, וחבריה המתרבים ללא הרף, הרב פעמי הפך לערך.
