לפי מה נמדדת הצלחה של חתונה? לפי כמות הצ'קים? מידת העשייה של האנטריקוט? כמה קצרה החופה? את החתונה שלי החלטתי לבחון דווקא מהזווית האופנתית. בתור הכלה, זו שאמורה להיות הבחורה הכי יפה באירוע, בחינה מדוקדקת של האורחות בחתונה עלולה להוביל לגילויים לא פשוטים מהסוג של "רגע, אבל אני הוצאתי 10,000 שקלים על שמלה ועוד 3,000 על איפור ושיער, אז למה הבת דודה של החתן מקבלת יותר תשומת לב??" ולמרות זאת נחושה מתמיד יצאתי לעמוד במשימה.
תמימה שכמוני הנחתי שאירוע רומנטי כחתונה משמעו גם סגנון לבוש רומנטי, איזו שמלת מקסי נשפכת או אולי איזו שמלה בגזרה נשית ועדינה עם כתף חשופה מבצבצת. אבל כנראה שבזמננו חתונה היא מן שם קוד לתחרות החולצה הרטובה. כאילו בכדי להתעלל בכלה שטוחת החזה, אורחות החתונה שלי לא קימצו במחשופים, מעניקות לחתן האומלל בטוב ליבן הזדמנות אחרונה להגניב מבטים לאותם קליבג'ים מהלכים.
ובכלל, החצאיות הקצרות והעקבים הגבוהים, יוצרים את התחושה שחתונה הפכה למעין אירוע בחסות ג'יי דייט והחלונות האדומים. עשרות רווקים ורווקות מתכנסים ביחד, מנסים להרשים אחד את השנייה, מנצלים עד תום את הריהוט האלטרנטיבי שפיזרנו ברחבת הריקודים לסשנים מזדמנים של התמזמזות סוערת, גם אם על המושב לידם נח לו סבי האהוב הסובל ממחלת לב, אוחז בשתי ידיו את חזו הדואב כשהוא לא מאמין למראה עיניו וממלמל לעצמו בשקט "אח, הנוער של היום...".
וישנה עוד סוגיה כואבת, האורחת בלבן (שאיכשהו תמיד מגיעה מהצד של החתן) זו שניגשת אליך בהתרגשות ונשבעת בכל היקר לה שבאור יום השמלה שלה בכלל ורודה! הצרה היא שעכשיו צבע הניוד נמצא בשיא תהילתו האופנתית, כך שהופתעתי למצוא בחתונה שלי עוד חמש "כלות", מה ששעשע מאוד את החתן שקיווה בכל מאודו שאולי הן עוד יחזרו איתנו הביתה לליל כלולות בלתי נשכח. אני מבחינתי קיווית בכל מאודי שהן יפלו ברחבת הריקודים.
ומילה על אם החתן, ביום החתונה היא ה מ א ר ח ת, כלומר, היא היא האדם הכי חשוב בכל האירוע והכלה מבחינתה יכולה להישאר בבית. כבר לפני חצי שנה היא כיתתה רגליה בחנויות צפון דיזנגוף, ובקול מלא חשיבות עצמית שאלה: "יש משהו אלגנטי לערב?". כשהמוכרת העיזה להראות לה שמלת ערב חביבה בשחור, היא טענה בקול מלא תוכחה "אבל זה פשוט מדי, אני המארחת!" ולא נחה ולא שקטה עד שמצאה לעצמה שמלה שנראית כמו טווס מיוחם שקושט בשלל מלמלות ודבק נצנצים. אין ספק, היא תצליח תגנוב את תשומת הלב.
בבית, אחרי החתונה, יושבים אני והבן זוג הנוכחי על רצפת האמבטיה שלנו, מנסים בכול כוחנו לתלוש את תוספות השיער שלי מבלי להוריד חלקים מהקרקפת. "בשביל מה היו צריכים להדביק לך את כול הדבר הזה על הראש?", נאנח זה שעכשיו הוא בעלי, "תאמיני לי שגם בלי כל הקן ציפורים הזה היית הבחורה הכי יפה הערב". "אתה סתם אומר את זה", אני מוחה ונאנקת בכאב תוך כדי תלישת עור ושערות. "מה פתאום סתם אומר", הוא שופך על ראשי חצי בקבוק של מרכך פנטן, "נראה לך שהייתי מתחתן איתך אם לא היית כזאת מהממת?". עייפה מדי בשביל להיכנס לוויכוח "אתה סתם אומר-אני לא-אתה כן", אני מחליטה לא לענות. נו מילא, שיחשוב שהשתכנעתי. וחוץ מזה, תגידו לי, מה לעזאזל זה משנה? לא הגיע הזמן להפסיק עם כל התסביכי חוסר ביטחון האלו שלי, במיוחד עכשיו, כשהפכתי לאישה נשואה ובוגרת?
זהו, כנראה שבשביל זה הייתי צריכה את כל החתונה הזאת. כדי להבין מה באמת חשוב בחיים, אני והבחור שאני אוהבת ביחד פה על הריצפה באמבטיה, וכל השאר ממש לא משנה! אבל אז הוא היה חייב להרוס לי את הכול: "תגידי מותק, ראית את בת- דודה שלי הערב? מתי היא הפכה להיות כזאת שווה? עוד שנייה חשבתי שאני מת". שימות.