תעשו לה לייק- הטור השבועי של תמר קרוון

באיחור לא אופנתי של כמה שנים ולאחר התנגדות ממושכת פתחתי פייסבוק. סיון, חברתי היקרה מלונדון, הגיעה לחופשה בארץ ובעודנו מתכננות הפקה שאצלם עם דייזי לואו בביקורי בעוד כחודש בלונדון, היא גילתה שאין לי פייסבוק. היא נחרדה אך ניסתה לשמור על ארשת נונשאלנטית ופשוט שאלה "למה?" "ראשית, כי לא בא לי להיות כמו כולם" עניתי "שנית, יצאתי פעם עם בחור שעבורו, כמו עבור בחורים רבים, זה פות-בוק. הכל קל, זמין, זול ומגעיל. והכי חשוב שני אוהבת את החברים האמיתיים שלי ולא צריכה וירטואלים!

סיון הקשיבה בסבלנות ואז לקחה את ידי והובילה אותי למחשב. "תמר, כעת נפתח לך פייסבוק ועבורך זו תהיה במה ליצור קשרי עבודה." היא אמרה באסרטיביות שהילכה עלי קסמים. איתמר בני שמע מה עומד להתחולל (לו יש פייסבוק כבר שנה) והתחיל לרקוד ולצהול.

שעתיים מאוחר יותר קיבלתי עשרות הצעות חברות והמצב נהייה מלחיץ. החלטתי לקיים חוק ובו רק אנשים שאני מכירה ו/מעריכה מקצועית יהיו אכן חברים שלי גם אם זה במחיר של שם של סנובית. בתור התחלה אישרתי שני חברים טובים ויצאתי לדרך אלא שאז ארע דבר סוריאליסטי ומפחיד. לפתע עלו שמות ותמונות של אנשים שהפייסבוק "חושב" שאני מכירה ו"תוהה" האם בא לי לצרף כחברים! אכן את חלקם אני מכירה בדרך זו או אחרת אך.. כיצד "הוא" יודע? למשל על הגבר שעימו היה לי רומן הכי סודי לפני 4 שנים?

בכדי להירגע מתחושת המישהו עוקב אחרי, התחלתי לשוטט קצת אצל חברים של חברים של חברים וגיליתי שהתמונה קצת מביכה. יש אנשים עם אלפי חברים! ויש אנשים שעל הקיר שלהם כתוב דברים הכי אישיים וזה פתוח בפני כולם! ויש בחורים שהם חברים של כל יצור שנקרא בחורה! ויש כאלו שההגיגים שלהם גרועים מחלום בלהות! ויש כאלו ששמים עשרות אלפי תמונות שלהם בכל מצב צבירה והם חולקים אותן עם כולם! למה?? מיד נכנסתי להגדרות האבטחה ויצרתי לי חומה איתנה.

איתמר, שצפה מהצד בקריאות הזעזוע שלי, גיחך ואמר "אם את לא רוצה שיראו מה קורה אצלך ואת לא מאשרת אף הצעת חברות אז למה עשית פייסבוק? את צריכה פרייבט-בוק!"

וכך, כשבועיים לאחר אותם אירועי בוק, אורזת אנכי את היפות שבשמלות שלי. הוזמנתי לנשף ייחודי ולוהט בברלין הרחוקה וההתרגשות היא מרובה. וכפי שתמיד האמנתי, הרגעים הבלתי נשכחים מתרחשים במפגשים מרגשים בין אנשים אמיתיים ולא בין אלו שמפזרים עצמם בכל נתיבי התקשורת האינסופיים במחשב. או כפי שאמרו חכמים ממני- לס איז מור.

ובנימה אופטימית זו אסיים בברכת שנה טובה לכולם!

צילום וסגנון: תמר קרוון
דוגמנית: נועם פרוסט ל"אלינור שחר"
איפור: אסנת בית-און
שיער: ליאור גבריאלוב
תאורן: זיו ברקוביץ' צולם בקסטיאל

לא פעם שואלים אותי כמה זמן לוקח לי להתלבש. ראשית, כי אין לי באמת ארון פריטים אלא בית שלם שמלא בהם ושנית, כי יש תחושה שהשקעתי. ובכן, עם כל אהבתי לפריטים אני מתלבשת תמיד 5 דקות בלבד לפני שעלי לצאת. עניין של חוסר אמפטיה וסבלנות להתלבטויות.

והנה, לכבוד ראש השנה, החלטתי לאתגר את עצמי ולדמיין שכל מה שיש באתר נט אה-פורטה יכול להיות שלי ועלי לבחור ב-5 דקות לוק מנצח לערב החג. מאחר שאצלי הכל מתחיל בנעליים לשם נכנסתי בתור התחלה ותוק דקה התאהבתי במגפון זמש ורוד עם קריסטלים של ג'וזפה זנוטי. בכדי לא להתקרר חלילה בחרתי בגד גוף עדן וסקסי של לה פרלה וכשהגעתי לשמלות לא התמהמתי, זו של סטלה מקרטני נבחרה מיד כי פוקסיה + אה-סימטרי = אני!

מהר נכנסתי לאגף האקססוריז כי הרי ללא חגורה על מתני איני יוצאת מהבית וגם כאן לא התלבטתי. החגורה של קלואה נהדרת! ואז..הישר למחלקת התיקים. ובכן, שם המצב היה לא קל, אני מודה. רציתי את כולם כולל דגמים מסויימים בכל הצבעים אך כשנחו עיניי על תיק העור של איב סן-לורן ידעתי שאין דרך חזרה ובחרתי בו בלב שלם. למרות שאין לי לא כסף ולא חולשה לתכשיטים כשראיתי את צמיד הכוכבים של קנת' ג'יי ליין הבנתי שלא אומרים לו לא ולסיום, בכדי לא להתקרר בחמסין בחרתי מבלי למצמץ את ג'קט העור המושלם-על-סופר-חלל של בלמן.

כצ'ופר על כך שעמדתי בזמנים, בחרתי מטרייה של ברברי אבל רק בגלל שהיא מעוטרת במאות לבבות. הרי לבבות זו באמת אני! קו הסיום- 5 דקות ועלי לציין שההרגשה היתה של סיפוק ולא של צער שפריטים אלו לעולם לא יהיו שלי. אולי כי חלומות הם לעיתים מתוקים דווקא בשל הידיעה שאינם מתגשמים.

חולצה: אוסף פרטי; מכנסיים: רוברטו קוואלי (יד שנייה) ; נעליים: זארה; חגורה: אוסף פרטי; כלב שלנו: במבי!