שבוע האופנה של ניו יורק לקיץ 2011, שנפתח ביום חמישי האחרון, לווה במיני-שערורייה, לאחר שהתברר כי היום הראשון לתצוגות, נקבע ליום הראשון של ראש השנה. המשמעות היא פשוטה - חלק מעורכי האופנה והעיתונאים ימנעו מלהגיע לתצוגות באותו היום, בנוסף לעובדה שהדבר מהווה בעיה עבור מעצבים יהודים. מעצבים ותיקים, כמו יגאל עזרואל או מקס עזריה, המציגים באופן מסורתי בתחילתו של שבוע האופנה, הצליחו להעביר את התצוגות ליום אחר, אבל מעצבים מתחילים היו צריכים להתמודד עם לוח הזמנים הנתון והבעיתיות שלו. כריסטיאן סירנו, זוכה תוכנית הטלוויזיה האמריקאית פרויקט מסלול, אמר בראיון שהעניק לניו יורק טיימס כי "זה יהיה מזעזע... מי יבוא?".
לאחר שהטרור היהודי גבה קורבנותיו, והתפזרו להם ענני הקרב, התפנתה תשומת הלב הציבורית לחזות בעניין עצמו בשורת האופנה של בתי האופנה האמריקאים (בעיקר) לקיץ 2011. אם להתרשם מארבעת הימים הראשונים, מסתמן שינוי מהותי בתפיסת האופנה. שבוע האופנה של ניו יורק נתפס בתעשייה כמלהיב פחות (בלשון המעטה) יחסית לאירועים המקבילים של פריז ומילאנו, בעיקר בשל גישה מסחרית יתר על המידה. אך הפעם יש יותר מעצבים שבחרו להסתכן ובמקום לבוש פרקטי שחוק ויומיומי, המתכתב עם קלאסיקות הארון האנגלו-סאקסי, הם שאפו למיניות מועצמת וסקס אפיל, שמקורם בסקרנות שמעורר דבר זר.
קולקציית הנשים של המותג ראג אנד בון, המזוהה עם החוגים האלטרנטיביים של דאון-טאון מנהטן, יצרה מבע כה אירוטי, וכה לא צפוי, עד שכמעט היה אפשר להניח שזו קולקציה העוסקת באמנות הפיתוי. דיטליים פרקטיים הלקוחים מעולם הצבא, שהפכו לסימן ההיכר של המותג, שינו בקולקציה הנוכחית את כיוונם לחלוטין - חגורות הצלבה הפכו לחזיות, מכסות בקושי את פטמותיהן של הדוגמניות; שרוואלים שקופים ועליוניות קרושה, שאולי היה בהם רמז קולוניאלי-אפריקאי, נתנו טעימה נוספת מן הגוף.
ראג אנד בון, שהציג בפעם השנייה את בגדי הנשים והגברים בשתי תצוגות נפרדות, הוקם ב-2002 על ידי צמד המעצבים מרכוס וויינרייט ודיוויד נביל, לאחר שאלה התקשו למצוא לעצמם מכנסי ג'ינס ראויים. מאז הם התפרסמו בזכות לבוש רחוב מהוקצע וקל ללבישה, חספוס וקשת צבעים סגרירית. אפשר שיש כאן הצהרת כוונות לגבי העתיד - בקולקציה הזו לקחו השניים את תבנית היסוד של המותג והפכו אותה על ראשה, עם מנעד לוהט של כתום-להבה, כחול-זוהר, לבן וצהוב. לרגעים התוצר היה כמעט לא הגיוני, נועז, אולם כאן בדיוק היה טמון כוחה של הקולקציה.
לאור התוכן המיני ששלט ברבות מתצוגות האופנה, היה זה רק טבעי שגם אלכסנדר וונג ירצה להתנסות בסקס אחר. אם צריך להצביע על הפרט הבולט ביותר מתוך התצוגה של וונג, 26, הרי יהיה זה העדרו המוחלט של צבע שחור. המעצב, שזוכה בשנים האחרונות להצלחה מטאורית בעיקר בגלל עיצובים המפלרטטים עם סצינת הלילה, הסביר שהדבר נבע מאופייה האופטימי של הקולקציה, אולם ספק אם הכיוון החדש אכן ישרוד יותר מעונה. דוגמניות בפנים מבריקות ושיער שאסוף כציציות של ציפור, הציגו בגדים בהירים מאוד, שחשפו בעיקר עד כמה הם מבולבלים וחסרי כיוון.
משחקי שקיפויות ושכבות היו מרכז העיסוק של הקולקציה, שהתאמצה מאוד להיות חושנית וכללה חצאיות עיפרון מוכתמות בדפוס זהוב, שנלבשו מעל למכנסי רכיבה עשויים פוטר, שרוואלים קלילים מבדי מצנח וז'קטים לבנים שדמו לעליונית של תלבושת קרטה. בכל שלט מוטיב הפירוק של וונג, שמטרתו להנדס מחדש מבנים מוצקים. נגיעות הצבע נראו בשמלות ערב שקופות וא-סימטריות בגוון מנטה או חימר בהיר, שחוזקו (או שמא דווקא הוחלשו?) בעזרת עליוניות קפוצ'ון מטאליות. כל זה היה הרבה יותר מכפי שהמסלול יכול היה להכיל. למעט מעיל טרנץ' גזור היטב בצבע אדמה, נראתה הקולקציה כאנדרלמוסיה ויזואלית, שהדגישה מגע-יד יומרני שהתקשה לגבש את כל הרעיונות. ניכר כי הצורך להוסיף שכבה על שכבה, טקסטורה על טקסטורה, שסע על שסע, בא לכפר על חוסר ביטחון שנבע מצעידתו המדדה של וונג במחוז לא מוכר. וכך, באופן פרדוקסלי, הבהירות הגדולה של הקולקציה חשפה עד כמה אינן מנומקות המניפולציות על הבד. בסופו של דבר, התצוגה דמתה לאישה שלבשה את בגדי הערב המבריקים שלה, על כל לבוש ספורטיבי אפשרי.
בניגוד למופע המעורפל של וונג, ג'ייסון וו בחן בעניין את קו הגבול הדקיק המפריד בין אלגנטיות נשית לארוטיקה רעבתנית, באופן ההולם את כתב ידו הקלסיציסטי, בעל הגוון האירופאי (אצל וו, מסתבר, אישה היא תמיד אישה). המעצב הצעיר (28) שהשיק לפני כארבע שנים מותג הנושא את שמו, הציג קולקציה שנוגעת בשנות העשרים של המאה הקודמת, המשלבת כובעי טורבן הדוקים, וחזה שופע שהציץ תחת עליוניות שיפון, באופן המזכיר מרחוק מאוד חשפניות נושנות כג'וזפין בייקר.
וו העמיד את המעודנת שבמלתחות. מכנסיים גבוהים מאוד בגזרה פעמונית, לעיתים כטוקסידו, לוו בחולצות מלחים הדוקות בצבעים רעילים. יחד עם שמלות ערב עשויות שיפון, הם לב ליבה של הקולקציה, שהייתה מדוייקת יותר מחדשנית. הפפיון הענק, שהיה תלוי מסביב לצווארן של מספר דוגמניות, היה סימן מפורש כי וו מחפש את מקורות ההשראה שלו לא באמריקה, אלא ביבשת שמעבר לאטלנטי. פריז היא בוודאי אחת ערים שבזכותן וו ראוי לתואר נוסע מתמיד.
(וידאו: רויטרס. התצוגה של ג'ייסון וו)
