אריסטוקרטיה טהורה מחייבת שליטה מוחלטת על הזמן, ולו רק כדי שהאריסטוקרט יוכל להיות אדון לעצמו ולבלות רגעים ארוכים של בטלה נטולת רגשות אשמה. את אותם רגעי בטלה, הוא מעביר כשהוא לבוש בפריטים שהאחרים (האנשים העובדים והמיוזעים) לא יכולים לעטות על עצמם, פשוט כי עליהם לקחת בחשבון את הפרקטיקה היומיומית. לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 ועד היום, הפריט הנחשק והמובהק שמסמל את אותה עליונות, הוא הז'קט הלבן.
המקור נטוע במראה מדים צבאיים בצבעי אדום, כחול ולבן, עוד לפני שעטו עליהם צבעי הסוואה. המדים האלו, לא היו רחוקים בהידורם מההוד שמלווה את חליפת הטוקסידו הלבנה, כמו למשל זו שהמפרי בוגרט לבש בקלאסיקה הנצחית של "קזבלנקה" - חליפת טוקסידו לבנה עם פפיון שחור, שבוגרט מדגים כיצד יש להתנהל בתוכה.
את ההתנהלות בז'קט לבן אפשר להשוות לעקבים, שדורשים מהנועל אותם להתעלם מקיומם, שכן רק כך הם יצליחו להשתלב בתוך המראה, ולא יקנו לו תחושה של אובר-דואינג. בוגרט, שמציג בקזבלנקה שרמנטיות מעורבת בלב שבור, יודע את זה, וכאילו אינו חושש לרגע מהאפשרות שהלבן הבוהק והמסנוור יוכתם. הדאגה, אם כבר, נתונה לעמידה הזקופה שהז'קט הלבן מאיר אותה כמו זרקור שמכוון היטב. כמה שנים לאחר מכן, שון קונרי משאיל לדמותו של ג'יימס בונד את אותה המחווה של הז'קט הלבן. כאילו לא היה מדובר באיש פעולה. בוגרט וקונרי מתנהלים בתוך הז'קט, כמי שיכולים להרשות לעצמם לפעול בתוך הלבן. אותה פעולה נונשלנטית, מלאה בתנועתיות רכה ולא מתאמצת, משווה להם את המראה של מי ששולט בזמנו, ואינו מעלה על דעתו את האפשרות שאיזשהו כתם יידבק אליו. הם נכנסים לאזור שלהם על תקן הקאובוי המודרני - בלי סוס ועם אקדח מסוג אחר.
המציאות הלבנה המשיכה להוכיח את עצמה במהלך הזמן בעזרת סלבס נוספים, המביעים חיבה רבה כלפיי הז'קט הלבן. רשימה לא ממצה של מי שנראה יותר מפעם אחת בתוך ז'קט או חליפה לבנה, תכלול בין היתר את הזמר טום ג'ונס, אלטון ג'ון ומייקל ג'קסון. כל אלה מתגמדים לעומת המטמורפוזה שעבר הז'קט הלבן בידי אלביס - רחוק מאוד מהצניעות שמלווה את נגני הג'אז של שנות ה-30 וה-40. בגזרה הנשית, מדונה נראתה כמה פעמים בתוך חליפה לבנה. בפעם אחת היא הגיעה לפרמיירה של בעלה לשעבר, הבמאי גיא ריצ'י, וחשפה על גב הז'קט את היותה גברת ריצ'י; ובפעם השנייה היא הייתה בדרכה לשיעור קבלה כשכולה עטויה בלבן (הקבלה מאמינה שהוא מעביר אנרגיות חיוביות ומדונה צייתה). גם הנסיכה דיאנה, שנשאה חיבה מיוחדת לז'קט הלבן, הופיעה בו פעמים רבות בציבור.
לצד הבחירות הבימתיות וההופעות הפומביות הללו, הז'קט הלבן של היום קשור פעמים רבות גם בחופשות אקזוטיות, בעלות אופי צרפתי. אלה ממשיכות את החיבה של שנות ה-70 לז'קט הלבן. שם, היה זה הבוהק שלו, עובדת היותו כמעט מסנוור לעתים, שהתאים לרוח הדיסקו שחיפשה את הנוצץ, והתרחקה מהקלאסי עד כמה שהייתה יכולה. הסבנטיז המציאו את הפן הסליזי של הז'קט הלבן, שמזכיר בתנועותיו סט של סרט פורנו זול. במקרה הזה הז'קט הלבן השתלב היטב כשבא מעל חולצה מכופתרת וחושפת חזה, מראה שכיכב במקומות בהם האריסטוקרטיה לא נוטה לבקר, לפחות לא באופן מוצהר.
האמירה הבוטה הזו של הז'קט הלבן, אל מול הקלאסיקה הקיצונית, הכמעט היגיינית, שהוא מציע (שאין בה כדי לאותת על חוסר עניין ואו על הדחתו של הסקס אפיל), מעידה על יכולתו ללוות את ההיסטוריה, ולהיות חלק מסצנות מנוגדות אחת לשנייה. דווקא בגלל שהוא תמיד נותן את הטון, הנוכחות שלו מתעלה מעל לסיטואציה, ובו זמנית משתלבת בה. האור של הלבן הוא לא דבר מה שאפשר לטשטש. החגיגיות שלו, דווקא כן. אחרת איך היה יכול אותו פריט ללוות כל כך הרבה נערי תיכון אמריקאיים למסיבות ביתיות, וכיצד היה מצליח להשתחל לשנות ה-80?
סודו טמון בקלילות שלו, ששופכת אור מבוקר על הלובש. אותה קלילות שהעלתה אותו למגרשי הטניס, והפכה אותו למבוקש גם מחוצה להם. הז'קט השחור מחייב אירועים מיוחדים, בעלי גוון ספציפי וביחס ללבן, השחור משתלב בשטח פחות - באור השמש הוא מצהיר על ההתנגדות שלו, ובשעות הערב החגיגיות, הוא שומר על הקווים הישרים, אך מחייב הרבה יותר תנועות גוף חדות, כמו גם ביטויים של מאמץ.
