החורף אמנם עוד לא כאן, אבל התמונה שמחלקת את העונה למגמות ברורה בהחלט. הנשיות השופעת חזרה לחיינו בגדול והיא נושאת את רוח שנות ה-50, שהביאה איתה את המותניים המודגשים והשדיים המחוטבים, לצד הנשיות המשוחררת של הסבנטיז. החנויות עמוסות בפריטים שמציגים קו נקי, אורכי בד מתחשבים וגוונים שקטים שמתאימים להכל, וכל אלה הופכים את הקולקציות של העונה להתגלמות המלתחה הבסיסית ואת הבגדים להכרחיים, אלה שכל סטייליסטית תציין כשישאלו אותה מה כל אישה חייבת בארון.
אם מעבדים את כל הנתונים הללו, מגלים כי למעשה, מה שמנחה את עיצוב הבגדים בעונות האחרונות הם היעדר של שינוי ועמידה מביכה במקום, כמו גם הדאגה שיהיה נוח לקנות וללבוש. עונה באה, ועונה הולכת, אך בשנתיים האחרונות ניכר שמלבד כמה ניצוצות של אור, ישנה צעידה בטוחה לעבר מיחזור חוזר של אותן האנקדוטות. היאחזות בלתי מתפשרת בעמודי התווך של העולם הישן.
זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ושנייה לפני תחילתן של שנות ה-50, הציג כריסטיאן דיור לעולם את המראה החדש, שופע הבד ומדגיש המותניים, שנעדר ממציאות חייהן של רוב הנשים בשנים הקשות והאפורות של המלחמה. הנהנתנות שגלומה בעודפי הבד וחזרתה של גזרת שעון החול, הרגיעה והפתיעה את הסובבים, שחשו לפתע מוצפים בעושר. אותו עושר שמרק ג'ייקובס ניסה להדגיש בקולקציית חורף 2011 שלו ללואי ויטון. ג'ייקובס הציג לכאורה שינוי, כשדאג לדוגמניות בעלות גזרה נשית במיוחד, ואפילו העלה דוגמנית למידות גדולות על המסלול. בפועל, הוא החזיר את העולם לאחור.
החיפוש אחר העולם הישן וההתרפקות עליו, אינם נובעים אלא מפחד, שמוביל לאחיזה במוכר והברור. לכן ההעמדה של נשיות מול גבריות, וצבאיות שמסרבת לרדת מהפרק. בשנות ה-50 החזרה של המחוך נבעה מהסיבה הפשוטה שבשנות המלחמה נשים החלו לצאת לעבודה, ולהרחיב את מנעד האפשרויות הצר שהיה מנת חלקן. עם השיבה מהמלחמה היה צריך להשיב את הדברים על כנם. המראה החדש, עם המחוך הנינוח יותר סייעו בכך, אך השלמת המהלך היתה בזכות הקונטרה שהגיעה מצד בגדי הנוחות והפינות הספורות שבהן האופנה ייצרה גבריות לנשים. נעלים שטוחות נמכרו לצד עקבי סטילטו, ולצד המראה החדש והמנופח, נשים יכלו לרכוש גם פריטים פרקטיים ופשוטים. הכל כדי למסמס את העין והלב מהחזרה למושגים סדורים של נשיות וגבריות.
אז והיום, הפעולה נראית זהה למדי. לצד השמלות הנשיות של ויטון, מיו מיו ופראדה, מגמת הגבריות נותנת את אותותיה, כאילו היא עזבה לרגע ושבה מחדש. קצוות. זה כל מה שעולם האופנה יכול להציע בעונות האחרונות. עושר מול צניעות; נשיות מול גבריות; נוקשות מול רכות; ועוד מיני צמדים מנוגדים. הבעיה של ההליכה המדודה הזו על הקווים, היא שבשום רגע לא מתבצעת החצייה שלהם. אנו רחוקים שנות אור מהאנדרוגיניות של סוף המאה ה-20. לפחות ביחס לכל ההתרחשויות שהעדשה המרכזית מסוגלת לתפוס. כך גם החידוש של השימוש בעור, שתפס תאוצה בשתי העונות האחרונות, אינו מחזיק כחידוש, משום שאנו לא מסוגלים להיפרד מהנוכחות הכבדה והכואבת של הפרווה. זו שרק ממתינה להשתלבות של הזהב בה, כדי לחוש את החמימות של הכסף הישן.
ראש השנה שלנו, כמו גם יתר החגים שמלווים אותו, משתלבים השנה עם שבועות האופנה הגדולים והמרכזיים, שמציגים את הקולקציות של עונת הקיץ של 2011. לקראת השנה והעונה החדשה, אפשר לקוות לבגדים שידרשו רגע של השהייה, ושיצליחו להתנתק מהאזיקים שלא מאפשרים להם לזוז ולהפתיע. לצפות לריגוש שכרוך בסימני שאלה.