אלגנטיות אמיתית לעולם לא תושג על ידי סריג מדובלל. לעומת זאת שכמייה או גלימה, זהו כבר סיפור אחר, הטומן בחובו הזדמנות לדימיון מודרך אחר אימג'ים רומנטיים של רוכבות על סוסים, רוזנות גותיות או עלמות אריסטוקרטיות בסוף המאה ה-19. בעולם שבו מעיל הופך למציאות מיותרת (במיוחד לישראל) והקרדיגן זוכה לתחייה מחודשת, השכמייה מהווה אופציית ביניים מושלמת היא עשויה לחמם, אין בה פשטות מרגיזה ובעיקר, אין לה דבר במשותף עם הלבנט.
מבין בתי האופנה הרבים שהציגו שכמיות החל מברברי ודיור וכלה במעצב הבריטי מת'יו וויליאמסון - זו של איב סן לורן מסתמנת כאופציה ראויה במיוחד. כשבית האופנה הציג את הקולקציה, שהשכמייה היא חלק משמעותי מתוכה, מבקרי האופנה גרסו כי הם מזהים אווירה של נזירות נוצריות, או לפחות כנסייה קטנה. סטפאנו פילטי, המעצב של איב סן לורן, אמנם התנגד נרחצות לפרשנות, אבל נדמה שזהו בדיוק סוד הפיתוי האופי החמור, ספק חסוד, של הפריטים.
על אף הקווים הא-סימטריים, קצרה בחלק הקדמי וארוכה בזה האחורי, השכמייה השחורה הזו, הנרכסת על ידי לחצנים נסתרים, ממסגרת בחדות את חלקו העליון של הגוף, כמעט מסתירה אותו לחלוטין, ויוצרת צללית אניגמטית המייצרת ריחוק מתנשא, ממש כמו אם המנזר. בהתחשב בכל אלה, 6000 שקלים בשביל להמיר את הדת זה לא כל כך הרבה.