גם אם באופק הישראלי הוא הוחלף בחולצת טי מכובסת יתר על המידה, מעיל הטרנץ' הוא אחד מאבני היסוד של הארון המערבי מאז זלג מארונם של קצינים במלחמת העולם הראשונה להיצע של חייטים מן השורה. במדינות כמו אנגליה ובחלקים מסויימים בצפון ארה"ב, הוא פופולרי כמעט כמו החליפה הגברית, ומשמש את שני המינים. מכאן, לא רק שהוא נראה ברחובות באופן תדיר, והתרבות משופעת בדמויות הלובשות אותו (המפקח קלוזו בקצה האחד; 'גמביט' בקומיקס X-מן בקצה השני), אלא שבעידן בו בכיפת עולם האופנה מולכות רשתות מזון מהיר כזארה או H&M, הוא גם הפך נגיש מאוד, פיזית וכלכלית.
אותה הנגישות אמנם הביאה את הטרנץ' ליותר ארונות, גם כאלה המנוהלים בתקציב מצומצם, אבל בדרך גם הרסה אותו. משום שקשה למצוא קולקציה, גם במותגים מקומיים ובכל רמת מחיר, שאינה מכילה לפחות דגם אחד, התוצאה היא שפעמים רבות המצאי מתברר כטרנץ' צעצוע. חלק גדול מהדקויות המאפיינות אותו אינן נשמרות, גם אם בחזותו הכללית מעיל ארוך, דק וברכיסה כפולה, המשמש כמעיל גשם - הוא דומה לאבטיפוס הקלאסי: הבד הטבעי, היקר ודוחה המים הוחלף בתערובות סינטטיות; שרוולי 'רגלן', שהם שרוולים בעלי תפר מעוגל הנמתח מבסיס הצווארון, נזנחו לטובת שרוולים מרובעים ופשוטים; טבעת ה-D, העשויה מתכת ותפורה מתחת לאחת מלולאות החגורה לשם תליית מפות ושאר אביזרים צבאיים, נותרה מאחור; וה'גאן פלאפ', אותה פיסת בד נוספת המכסה את החזה הימני, שנועדה במקור כתמיכה לקת הרובה, אינה נלקחת ברצינות ולעיתים אפילו לא נרכסת כהלכה מעל דש המעיל.
יחד עם העובדה כי מרבית מעילי הטרנץ' היום אינם נתפרים על ידי חייטים, וטכניקות מסורתיות מוחלפות במכונות שאינן מקפידות בגימורים, התוצאה היא שהטרנץ' לא רק איבד מאיכותו, אלא גם ממעמדו כפריט על זמני, הדורש השקעה ומחזיר תמורתה יוקרה ארוכת טווח.
אולם כנגד מגמת השחיקה בהקפדה על הדיטיילים, וזהותו של מעיל הטרנץ', בולטים בתי האופנה שניכסו אותו כפריט אייקוני, מתבססים עליו ופועלים כדי לשמר ולעדכן את המורשת שלו, שראשיתה כאמור בתחילת המאה העשרים. אלה מספקים עד היום את המצוינים שבמעילי הטרנץ' ומהווים אופציה יקרה למדי ועשויה להפליא.
טרנץ' הוא קודם כל מעיל גשם, ואין זה מפתיע שדווקא החברות הדבקות בו, הן אלו שלקחו חלק היסטורי בפיתוח החומר, הבד, ממנו הוא עשוי. על הבכורה, ועל תואר ממציאי הטרנץ' (או לפחות אלה שהשכילו להביא אותו משדה הקרב אל החיים האזרחיים), נלחמים שני בתי אופנה.
האחד, והמפורסם מבין השניים, הוא ברברי שנוסד ב-1856. השני, הוא אקווהסקוטום (בתרגום מלטינית 'מגן מים'), שהוקם חמש שנים לפני כן, ב-1851. שניהם חתומים על המצאתו של בד צמר דוחה מים במחצית השנייה של המאה ה-19, ושניהם נודעים בכך שפיתחו את מעילי הגשם לבעלי אופי פרקטי, וסיפקו מעילי טרנץ', בגזרה המוכרת, לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. מאז הפכו שני בתי האופנה את המוצר לאבן יסוד בהיצע שלהם, והם עד היום משלבים את המעיל בכל אחת מהקולקציות העונתיות. מכיוון שאמנות הטרנץ' היא חלק בלתי נפרד מזהות המותגים, בסניפים מרכזיים הם מחזיקים במחלקה לתפירת הפריט על פי הזמנה מיוחדת ובשיטה מסורתית.
מכיוון שהטרנץ' הוא חלק כה מהותי מהקולקציה, בעיקר בברברי אך גם באקווהסקוטום, מוצגים דרך קבע מבחר נרחב של דגמים, הנבדלים אחד מהשני בפרופורציות, בצבע ובחומר ממנו עשויים המעילים. מצד אחד של הרצף, נמצאים הדגמים הקלאסיים, שהם ארוכים למדי, לפחות באורך הברך, ושרווליהם רחבים, על מנת שיהיה ניתן ללבוש אותם מעל לחליפה. מהצד השני גרסאות מודרניות בהרבה, המאופיינות בקשת צבעים נרחבת, גזרה צרה ושאר שינויים ואינטרפטציות הנובעים ממגמות עולם האופנה.
משום שניכר כי הבד טווה את המוצר, ואיכותו של הטרנץ' נמדדת בחומר ממנו הוא עשוי, יש לציין גם בית אופנה בריטי נוסף שהשתרש במורשת המהוקצעת של הטרנץ' - מקינטוש. בניגוד לברברי ואקווהסקוטום, מקינטוש אינו מפורסם בזכות מעילי טרנץ' (הליבה שלו היא מעילי גשם אחרים המכונים 'מאק'), אלא בעיקר בבד הייחודי שפיתח מייסדו בתחילת המאה ה-19. מדובר בבד מצופה גומי, שהיום, לאחר שנים של התאמה ושכלול, נחשב לסמן איכות עילית. לאור עובדה זו, בתי אופנה רבים אחרים, ביניהם לואי ויטון, גוצ'י ועד המותג האמריקאי J. Crew , תופרים ממנו את מעילי הגשם והטרנץ' שלהם. בדרך הזו, הם לא רק מייצרים מעילים מוצלחים ועמידים פי כמה, אלא גם מבקשים לקחת חלק במסורת העשירה של הגשם.