פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוגרים מעגל

      360 מעלות, מגזין האופנה הישראלי היחיד שלא התחנף לקוראיו וניסה לחתור תחת המיינסטרים יפרסם את גיליונו האחרון בשבוע הבא. כבר מתגעגעים

      "התעייפנו, באופן כללי. סך הכל עשור של פעילות סביב מגזין אלטרנטיבי בישראל זה המון זמן. ואנחנו התעייפנו מהכל בו זמנית, מהניסיון לגייס מפפרסמים ומלחפש הצדקה כלכלית אמיתית לפרויקט; מחומרי הגלם; מגודל השוק; מאטימות נוראית של הגופים הגדולים בענף האופנה". כך מסכמת קרן ארנולדס, עורכת מגזין 360 מעלות, את הסיבות שהובילו לכך שב-25 באוקטובר, יצא לאור הגיליון האחרון.

      המגזין שהחל את דרכו תחת השם 42 מעלות, ובעריכתו של איתי מאוטנר, לא יצא בזמנים קבועים ו"עסק במכלול רחב של תתי תרבות ובשטחים האפורים של תחומי השוליים המקומיים", מתארת ארנולדס. ב-2004 השתנה שם המגזין ל-360 מעלות, והוא המשיך באותה המתכונת, עד שבשלב מסויים הפך למגזין צילום ויזואלי, עם מעט מאוד טקסטים. ארנולדס מספרת כי "ההחלטה נבעה מהבנה אמיתית שזה בעיקר מה שעניין את יוצריו של המגזין, ואת גרעין קוראיו המושבע".

      מתן ביטוי לאופנה דרך תמונות בלבד, הוא תופעה שאינה מוכרת בארץ ברמה כה טוטאלית, כפי שנראתה ב-360. זאת למרות שאנשי תעשיית האופנה בארץ סוברים כי אנשים מעדיפים להסתכל בצילומי אופנה, יותר מאשר לקרוא את הטקסטים המלווים אותם. ארנולדס מצידה חושבת שהשינוי היטיב עם הקוראים שכן לדעתה, "באופן כללי מוצרים מהודקי קונספט ועקביים, טובים בהרבה מניסיונות לתת קצת מכל דבר ולפגוע קצת בכל מקום".

      מגזין 360 (יח"צ , יניב אדרי)

      ארנולדס הצליחה לייצר מוצר אחר בנוף המקומי, אך במדינה קטנה ונטולת מסורת של קריאת מגזינים, 360 מעלות נלחם בשיניים על קיומו הייחודי והלא מתפשר. היעדרותם של מותגים רבים מדפי המגזין, אם בהפקות ואם מתוך עמודי הפרסומות שהיו אמורים לכלכל את המגזין, נוגעת לחוסר המסחריות שלו.

      ארנולדס מתארת את היתרונות המעטים, והקשיים הרבים שבהם הייתה כרוכה הוצאתו של המגזין ואומרת כי "מצד אחד זה המון כוח, מצד שני זוהי מלחמת קיום יומיומית. להיות הילד הבועט והיצירתי זה נחמד, אבל באיזשהו שלב הטפיחות על השכם לא מספקות. ככלות הכל, כסף הוא מצרך בסיסי, הן במיינסטרים והן באלטרנטיבה. המלחמות מול משרדי יחסי הציבור והפרסום, כמו גם המותגים הגדולים, שהיו אמורים לכאורה לקיים יוזמה כמו 360 מעלות, היו כמעט בלתי אפשריות. המשפט 'זה מדהים אבל אנחנו זה לא 360' ייחקק לנצח כמקבץ המילים הכי נשמעות באוזנינו בעשור האחרון", מספרת ארנולדס.

      מגזין 360 (יח"צ , אלון יעוז)

      שילה מגר, בעלת משרד יחסי הציבור 'שילה מגר', המטפל בלקוחות מתחום האופנה, מחזקת את הטענה. "360 מעלות הראה לכולנו שהשפעתה של אופנה היא בצילום ולאו דווקא במילים, והציג הפקות משפיעות ופרובוקטיביות, שעוררו עניין ושיח בברנז'ה המקומית, ללא מחויבות לשום גוף או מפרסמים. לכולם היה חשוב להיות שם", אמרה מגר, "בשביל לקחת חלק בעשיית אופנה שאינה נכנעת למסחריות ופרקטיות, אבל השירות העיקרי שאני אמורה לספק ללקוחותיי הוא חשיפה לציבור הרחב, אז עם כל הכבוד לחשיבותו של 360 מעלות, תמיד יותר חשוב לנו להיות בכלי התקשורת שזוכים לחשיפה רחבה".

      שער המגזין 360 לכבוד חגיגות שנה להקמתו (יח"צ)

      הסטייליסטית מעין גולדמן, שהיתה שותפה להפקות רבות של 360 מעלות, מספרת גם כן על הבעיות שעמדו בפני 360 מעלות מצדם של המפרסמים. בעיות שהפכו מצד היוצרים ליתרון הברור של המגזין. "בשנים האחרונות שאר המגזינים בארץ שמים דגש רב על קומוניקטיביות, מסחריות, הפקות אופנה שיוכלו לתקשר לקהל הרחב של הקוראות, שימוש בבגדים שכולן ירצו ויוכלו לקנות וצילום דוגמניות שיראו יפות לכמה שיותר אנשים, בתוך פריימים שאף אחת לא יחשוב שהם מוזרים, עצובים או פרובוקטיביים. המגזינים שפועלים פה בתחום האופנה והקוראים שלהם, אינם המקבילה של המגזינים החתרניים שכולנו נושאים את עיננו אליהם בחו"ל. לא מדובר כאן לא ב-purple ולא ב-self service ודומיהם".

      מגזין 360 (יח"צ , יניב אדרי)

      ביקורת נוספת שהופנתה כלפיי המגזין הייתה העובדה שהוא פנה ועניין בעיקר את תעשיית האופנה עצמה. לארנולדס אין שום בעיה עם זה, "המגזין היה מגזין נישתי ולא בגלל שאנחנו רצינו, אלא בגלל שתחומי העניין שלו העסיקו קומץ קטן של אנשים בארצנו. כמו כן, מכיוון שעשייתו של המגזין לא נבעה מתוך איזה רצון להפוך לקונצנזוס, אמירה זאת לא מפתיעה או שיקרית".

      מתוך המגזין 360 מעלות (יניב אדרי) (יח"צ)
      חותרים תחת המיינסטרים. צילום של יניב אדרי מתוך הפקה ל-360

      את העובדה הזו, ואת קיומו של המגזין כסוג של אוויר ליוצרים המקומיים שאינם מעוניינים להעביר את ימיהם בהאדרת סלבס משתנים, ניתן לראות בתגובתה של גולדמן בנוגע לסגירת המגזין. "מבחינת כולם כבר די הספדנו אותו, והבענו אליו געגועים כל פעם שרצינו לעשות איזושהי הפקה על פי טעמנו, שידענו שאף מגזין קיים לא יסכים לפרסם. למעשה, דווקא ההודעה פתאום על הסגירה הרשמית והוצאת הגיליון האחרון היתה הודעה משמחת- כי יש הזדמנות אחרונה לעבוד איתו ולעשות הפקה שמודעת לכך שהיא מיועדת לגיליון המסכם והסופי. קצת כמו אחרי פרידה שבדיעבד את אומרת, לו רק הייתי יודעת שזה היה הערב האחרון שלנו יחד".