יום שישי, 29 באוקטובר, 11 בבוקר. אני נכנסת לחנות התיקים סאפארי, בדיזנגוף תל אביב וצופה במחזה שלא נראה כמותו: לקוחות עוטות על החנות, כשהגישה אל מעבר לדלפק המכירה, מותרת כאילו לא היתה אסורה מעולם. בזמן שבעלי המקום, ציפי, קובי וגלי, בני משפחת ורשאי, מנסים לעמוד בקצב המכירה, מחלחלת ההבנה שהסיבה להמולה קשורה לעובדה שבעוד כשבוע תסגור סאפארי את דלתותיה, אחרי יותר מ-40 שנות פעילות.
תל אביב של אז
הסיפור מתחיל ב-1968 בפינת הרחובות דיזנגוף וז'אן ז'ורס. יונה ויצחק ורשאי ז"ל, ניהלו במקום חנות לממכר בונבונירות וקפה טחון, עד שיום אחד מאס יצחק בדברי המתיקה, ובהחלטה רגעית ולא מבוססת החליט לפנות לעולם התיקים. כשאני שואלת את בנו קובי למה אביו בחר למכור דווקא תיקים, הוא שולף את התשובה של אביו, שהיה אומר למתעניינים, שלאמא שלו היה תיק.
עם פתיחתה התמחתה החנות בעיקר בייבוא תיקים מאיטליה. ייאמר לזכות משפחת ורשאי, שלמרות שבעשר השנים האחרונות, הניסיון לספק גם לקוחות שמעדיפות להחליף תיקים כמו גרביים, הוביל לכניסה מואצת יותר של תיקי סקאי לחנות, הרי שעדיין רוב רובם של התיקים בסאפארי הגיע מאיטליה, ונשא תג מחיר לא עממי במיוחד.
"תוך שבוע, העמיד אבי חנות לתיקים, שעוצבה על ידי דיאמנט, מעצב הפנים של התקופה", מספר קובי בגאווה. החנות זכתה מיד לתגובות חמות. ככלות הכל, היא הוקמה בתוך עיר שבה היו לה רק שני מתחרים נוספים. "בזמנו היו שתי חנויות גדולות נוספות לתיקים: היה את צנטנר, שמכר מתוך דירה ברחוב פינסקר, מעל רחוב נוגה, והיה את פיינר בשדרות בן גוריון, שהיא סוחר רומני ממזר". ממזר, בלשונו של קובי, למי שתוהה, זו מחמאה.
רוחות של שינוי
כשפגשתי את אמו של קובי, יונה, בחנות בשנת 2006, שלוש שנים לפני שנפטרה, היא סיפרה לי שבאותם ימים השוק היה כל כך קטן, שהם אפילו קיבלו לחנותם זר פרחים מצנטנר, שביטא את הערכתו על תרומתה לענף זה. גורלם של שני המתחרים היה שונה מזה של סאפארי. בשלב כלשהו פיינר מכר את חנותו, שבהדרגה נעלמה מהנוף המקומי, ואילו הבן של צנטנר ניסה להפוך את החנות של אביו לרשת, נכשל ונעלם גם כן.
בראיון שמתקיים באמצע ההמולה, בזמן שקובי מתפנה לשאלותיי בין גל אחד של קליינטיות וקליינטים למשנהו, הוא מפרק את מושג הטרנד לביטוי בסיסי של היצע וביקוש. "כשיש עליית מחירים של עורות, ניתן לראות שהרצועות מתקצרות. זה לא באמת כי מישהו חושב שזה יותר יפה, זה פשוט כי זה מה שכדאי לייצר ביחס לעלויות; וכשאת פוגשת גל של תיקים עם רצועות נחושת, כנראה שיש ירידה חדה במחירי הנחושות". אני לא מתפלאת, אבל מופתעת מהתכליתיות של מי שחי את העולם הזה כל כך הרבה שנים, מתפרנס מהתנודות שלו, ונותר חיצוני אליו.
בחזרה לסוף
קובי ממשיך לחזק את הטיעון שלו בעודו מספר כי אחרי מלחמת יום כיפור היה מחסור גדול של נפט שהוביל לעלייה במחירי הסקאי, אותו חומר שבימים כתיקונם אנו רואים כנחות ביחס למוצרי העור. "תמיד היו בחנות מוצרי סקאי", מספרת ציפי, בת זוגתו של קובי, "אבל בשנים האחרונות התחלנו לייבא יותר תיקי סקאי בצבעים רבים, ללקוחות שמעוניינות להחליף את התיק לעתים קרובות".
מעבר לשינוי הזה, קובי מסמן גם את מלחמת ששת הימים, כנקודת זמן שהשפיע עליהם. "אחריה אנשים התחילו להעמיס סחורות על משאיות ולנסוע עמן בכל רחבי הארץ. פתאום, מי שגר במטולה לא היה צריך להגיע לתל אביב כדי לקנות את שחשקה בו נפשו". התופעה הזו הובילה לירידה קלה במכירות, אבל זו התמתנה לדברו בעקבות האופוריה שהגיעה עם תום המלחמה.
מעבר למהפכים שעברו על עולם התיקים והתפתחות השוק במציאות משתנה, קובי מציין את הופעתם של הקניונים כתופעה שלדעתו אין לרחוב כלים להתמודד עמה. מי שעוזב את רחוב דיזנגוף אחרי יותר מ-40 שנה, מבטא סקפטיות מפתיעה ביחס לאפשרותו של הרחוב להתעורר. עם זאת, באותה נשימה, הוא לא שוכח לציין שהבעיות של הקניונים הן שהם תמיד מציעים את אותה התכולה.
בינתיים, אני לא ממש מצליחה להבין, למה לסגור עסק שעובד, ויעידו על כך הלקוחות הרבים שהגיעו לקנות פריט אחרון לפרידה, בעוד הזמנות של דגמים מסוימים ממשיכים להתבצע. קובי מסביר את הנונשלנטיות היחסית שמלווה את דבריו בצורך של האדם להיות בתנועה, ולא להיצמד לדבר אחד. תכונה ותפיסת חיים שלמד מאביו, שברח מאירופה כבר בשנות ה-20, ושעבר למכור תיקים בלי לחשוב על כך יותר מידי.
"החנות בבעלותנו בדמי מפתח. אחרי שחזרתי מנסיעה לבולגריה בחודש אוגוסט האחרון, נכנסתי עם בעל הנכס למשא ומתן על רכישתה של החנות", מספר קובי בשלווה, "אבל הוא סירב למכור. את יודעת, בוכרים לא מוכרים נכסים, והחיים בדמי מפתח הובילו ליחסים סימביוטיים מידי, אז זהו, החלטנו לסגור".
במקביל להסבריו הקורקטיים של קובי, עסוקות ציפי וביתה במכירות שנמשכות ללא הפסקה. קובי מצטרף אליהן כשהלחץ דורש. כשאנו מתחילים לדבר על הסוף, ואני תרה אחרי העצב של הסגירה, ציפי מתקרבת אלינו. אני שואלת אותה, מה היא מרגישה. היא מגיבה אחרת, "קשה לי לדבר על זה עכשיו", היא אומרת בשקט ובקול עצור, "אני מנסה לא לחשוב על הריקנות שתתקוף אותי עוד שבוע".
