מגזין האופנה הצרפתי ווג פריז הפך את גיליון אוקטובר 2010 למוסף ענק המציין 90 שנים להיווסדו. הגיליון מסמן את שיאן של חגיגות יום ההולדת, שהחלו כבר לפני כשנה, כאשר תצלומי ענק של שערים נבחרים מיום היווסדו של המגזין, הוצבו בשדרות שאנז אליזה. לפני כחודש, נערך נשף מסכות ענק שכינס את דמויות המפתח של עולם האופנה, ממעצבים ועד דוגמניות-על, שבאו לחגוג 90 שנות קיום של מה שנחשב כאחד ממוסדות הסגנון המשפיעים בעולם.
על שער המגזין בן 624 העמודים, מופיע הכיתוב '90 שנים של מותרות', המתנוסס מעל תמונת פניה המכוסים בתחרה של דוגמנית העל לרה סטון. אם מחפשים ציר אחד שסביבו נבנה גיליון עב הכרס והמתפקע מעושר הזה, מגלים כי הוא עוסק במושגים של זהות. ואם לחדד זאת יותר זהות אייקונית, גם של המגזין וגם של האנשים והדמויות שלקחו בו חלק או שעבודתם משתקפת בו.
כשזהות היא נקודת המוצא לגיליון, ווג פריז בוחרים קודם כל להציג את טשטושה?. בהתאם לנשף המסכות שהתקיים בעיר לרגל יום ההולדת, חלקו הראשון של המגזין מתמקד בעולם הפתייני והמסקרן של מסיבת מסכות, וכולל הפקות אופנה של איפור מוגזם ודרמטי, שמלות ערב לצד עירום מופגן ותכשיטים עתירי נוכחות, שנלקחו מהביאנלה של העתיקות. מכאן, שהנשף הזה מספק את ההזדמנות להתגנדר ובעיקר לחוש חופש פורימי, המאפשר לפרוץ את הגבולות. בגרסה של ווג פריז, זהו צומת של דקדנטיות משולחת רסן בעלת ניחוח קלסיציסטי.
העובדה שפורענות ויוקרה חולקות עתיד משותף, מתמצתת היטב את נקודת ההווה של המגזין, אולם גם מאירה את המורשת המפוארת שלו, והמחויבות לחשיבה שהיא לא תקינה פוליטית. וכאן בדיוק נעוץ ההבדל בינו לבין מגזיני אופנה האחרים הפונים אל הזרם המרכזי. כמו שניסחה זאת עורכת המגזין קרין רויטפלד, בראיון לעיתון הבריטי אובזרבר שנערך ב-2007: "על השערים שלנו אפשר לעשן, אפשר להראות ציצים... יש לנו המון חופש שאין להם באמריקה". בהתאמה, אחת הכתבות הבולטות בגיליון משחזרת את הרגעים הבוטים של המגזין, רגעים שלא היו נסבלים בשום מקום אחר - הפקת אופנה שנושאה הוא מה שנראה כמחבלים ערבים; צילומה של אישה אירופאית לצד ילידים אפריקאים בשנות השישים וצביעתה של לרה סטון כאישה שחורה.
אולם הגיליון מבקש להתחקות לא רק אחרי עצמו, אלא גם אחרי אחרים שהשפיעו עליו. חלק נרחב ממנו מוקדש להומאז'ים שנעשו למען דמויות מפתח בהיסטוריית האופנה של המאה ה-20. כך, הפרויקט "8 נשים", כשמו של הסרט הצרפתי, פורש את הפורטרטים ומערכת היחסים העמוקה בין המגזין לאייקוני-סטייל כקייט מוס, רומי שניידר ובריז'יט בארדו; "מזכרות", המציג רגעים בלתי נשכחים (כולל צילום של קרל לגרפלד כאיש צעיר); או "שלושת המוסקטרים", מחווה לשלושה מעצבי אופנה-עילית, מדלן ויונה, איב סן לורן ואלכסנדר מקווין, הנחשבים כאנשי החזון ו"גאוני הקוטור" של דורם.
הפקות האופנה, הידועות כאחד החלקים החשובים ומעוררי הציפייה של כל מגזין אופנה, מתבררות הפעם כאחד המיזמים המסקרנים שהופקו במהלך השנה החולפת בווג פריז ובכלל. במקום לנסות להמציא את הגלגל, הפקות האופנה בגיליון הנוכחי הן גרסאות מחודשות להפקות אופנה יוצאות דופן מהעבר. המטרה היא, כך נדמה, לעורר את ההשוואה בין הישנות לאלו החדשות ולנסות להעלות את השאלה, האם ממרחק השנים אותה הכותרת נראית אחרת או מקבלת משמעות שונה. כפי שעולה מתוך ההפקה של טרי ריצ'רדסון, Fastin, המצטטת את אחת העבודות המפורסמות של גי בורדן או זו של סטיבן קליין, העוסקת בשבעת החטאים לפי יצירתו של דיוויד ביילי המהות הנוקבת של היצירות אמנם נותרת בעינה, אך על מנת להשיג את אותו אפקט של זעזוע, נדרשת מידה רבה יותר של החצנה. המרומז בשנות השישים נדרש להיות מוצג בראש חוצות בשנות האלפיים.
יחד עם זאת, מסתבר שגם למסורתי יש מקום בחגיגות גדולות כל כך. במרכזו של הגיליון הכבד מסתתרות עשרות מודעות ברכת יום הולדת, שעוצבו לרגל האירוע על ידי מעצבי-על ובתי אופנה מוכרים. אם צריך לבחור אחת, מבין זו העליזה של מרק ג'ייקובס, המורבידית של ז'יבנשי ורבות אחרות, הרי בוודאי תהיה זו הברכה של שאנל. מושקעת וצבעונית ובעיקר מציגה את הקריקטורה החיננית, ארוכת הרגליים, של קרל לגרפלד.
