עוד באירופה היינו סקפטים

כמעט שבוע אחרי שנחשפה בהיסטריה הקולקציה הטרייה שעיצב אלבר אלבז מלנווין ל-H&M, הגיע הזמן לקחת נשימה ארוכה ולנסות להבין מה בעצם יש לנו פה. יום אחד הגיעו השבדים לפתחה של לנווין והציעו הצעה, מפתה? לא ברור. מה שהיה ברור בה הוא שכל אותה יוקרה שיש ללנווין להציע, הולכת לפנות מקום לחיקוי שלה. אבל כשאלבר מפקח על כך, זה נשמע מבטיח, חיוכו הקטן, והזרות היחסית שלו בתעשייה התובענית, הטביע ביטחון גם בסקפטים ביותר מבינינו.

כשאלבז מעצב ללנווין, הוא אלבר, והן השמלות של אלבר. ככה, פשוט, בשם פרטי. איש אחד עם תשוקה מרוכזת מטרה, וחיבה ברורה לפפיונים, יצר בינו לבין המעריצות שלו אינטימיות, השונה מהאינטימיות השקרית שמנהל קרל לגרפלד עם חובבות שאנל (בזמן שהוא שומר דיסטאנס מלקוחותיו מאחורי משקפיים כהים) או זו של מרק ג'ייקובס עם חובבות לואי ויטון (בזמן שהוא צעיר ומגניב והלקוחות מבוססות ורציניות). לעומתם הצליח אלבר ליצור זיהוי עם הלקוחות שלו. השמלות והאקססוריז שלו, הפכו אותו ואת לנווין ליוקרה בלתי ניתנת להשגה, אך חביבה להפליא.

אך בחשיפת הקולקציה בשבוע שעבר, התברר אך הפכו השמלות של אלבר ברגע אחד לפריט הבסיסי ביותר, זה שנלבש לכל מקום, ויכול להימכר על ידי רשת "הבכל מקום". מי שחיפשה את המלמלה הא-סימטרית של לנווין אכן קיבלה אותה ב-H&M במגוון של צבעים, ומי שתרה אחרי כתפיים עם נפח, זכתה לו בהדפס פרחוני. והצבעוניות? היא צועקת, כאילו כדי להצהיר על אומץ לבה של הקולקציה. זו שלא שמה לאלבר גבולות.

סקאלת הצבעים כאילו מנסה לכסות על התרגום הגס של כל מה שאחנו אוהבים בלנווין. האלגנטיות שיצר אלבז בצהוב ובכתום, הפכה לתחפושת בידיהן הגסות של הקפיטליסטים, ואילו הטי-שירטס שנושאות את איוריו המוכרים של אלבז, אלה שכל כולם נאיביות בסיסית של צבעי פסטל, הפכה למגוחכת והמונית כשהיא מנסה להדגיש את הלך הרוח, מבלי לעמוד מאחוריו.

וגם אם לא ניכנס לעומקה של הבעיה, שבה רשת המונית תוחמת את שמו של המעצב וכישרונו ב-17 עיצובים שמהווים את כתב היד המוכר שלו, מתוך פעולת רדוקציה שמסרבת להביט על הפרטים; הרי שלא יכול להיות שבחסות היוקרה תעטי על עצמך מעיל שמרחוק נראה מושך, ושבעת הלבישה יתגלה כדוקר וכנטול בטנה. וזאת למרות שב-H&M דואגים להזכיר לכולנו ששיתופי הפעולה שלהם עם מעצבי על, מוכיחים לעולם שאפשר לייצר אופנה זולה, אבל יוקרתית.

השבדים וגם אלבר שכחו, ככל הנראה, שהיוקרתיות מעולם לא נמצאה רק בצורה. חיקוי הדגם בבד קשיח שלא זוכה לנפח שלו רק מהתיפורים, אלא גם מהעובדה שהוא לא מכיר את הרכות של החומר הטבעי, הופכת את מי שחושקת בפריט לילדה הקטנה שמוכנה לעטות על עצמה את בגדי הבובה האהובה עליה מבלי לחשוב פעמיים. כאילו המהות של לנווין ניתנת לתרגום בעזרת צילום דוגמנית שעומדת בקושי על שרפרף מרופד. ריפרור ריק ומטריד לקוקלציית הקרוז האחרונה שהיתה פשוט מרגשת.

לעומת אלבר, לוקאס אוסינדיוור, מעצב בגדי הגברים של לנווין, הצליח לדלג מעל החסרונות והבעיות שמציבים השבדים בפני מי שבוחר לשתף עמם פעולה. יכול להיות שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שמותג הגברים של לנווין מייצר גבר אחר מהאשה של לנווין; יותר יומיומי ופשוט, ובעיקר פחות מוכר, ולכן מעיל הטרנץ' כמו גם הצעיף הקטן והפשוט, עושים את העבודה, לצדם של שני זוגות מכנסיים. לאלה מתלוות נעלי אוקספורד במגוון צבעים זוהרים. אבל גם שם כדאי להתרחק מהיוקרה השקרית שמציצה מבעד לחליפות הגבריות.