פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדון של לואי ויטון: על קניה ווסט כמותג אופנה

      קניה ווסט כבר מזמן נחשב לגרסה הגברית של ליידי גאגא. עם השקת אלבומו החדש, הגיע הזמן לברר למה הוא מתעקש לא להתלבש כמו ראפר מהשורה

      באוגוסט האחרון היה אפשר למצוא את קניה ווסט מסתובב בכל מקום בין חבורה של גברברים, כשכל אחד מהם לובש חליפה צרה של דיור הום בשווי 2,200 דולר. למען הסר ספק – מדובר באותה חליפה בדיוק, עם אותה החולצה הלבנה מתחתיה ועניבה כהה. פשר השכפול הגנטי וקוד הלבוש החמור, שנצפה בגרסאות שונות באירועים נוספים, נעוץ ביוזמת האופנה שהגה בשנה החולפת. במסגרת היוזמה המוזרה – המכונה Rosewood Movement – חברי הפמליה שלו מחויבים להתלבש באופן זהה. המטרה, כפי שאפשר לנסות ולהבין מראיונות שנתן בעניין, היא לנסח באופן בלתי משתמע לשני פנים סגנון אופנתי מתוחכם, שיהווה קונטרה לאופנת היפ הופ מן השורה. זו הסיבה שחברי התנועה לובשים בעיקר חליפות – בניגוד ללבוש הספורטיבי של רב זמרי ההיפ הופ – ונעליים שסוליותיהן עשויות עור, כתחליף מושכל לסניקרס.

      קניה ווסט בפתיחת תערוכת האופנה הדוגמנית כמוזה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק (GettyImages , Larry Busacca)
      הג'ינס פינה את מקומו לחליפות סמוקינג. ווסט ואמבר רוז בפתיחת התערוכה הדוגמנית כמוזה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ביזארי, אבל המקרה מלמד שאצל ווסט, שרבים רואים בו פאשיוניסטה הקשורה באופן היסטרי לבגדים של מעצבי-על, אופנה היא פלטפורמה עתירת שיק למרד. תנועת רוזווד, כפי שהסביר, מעבר להיותה חליפות יקרות היא גם סמל להתנהגות טובה, לנימוסים, לכך שאתה "מתקשר לסבתא ודואג לילדים שלך". במילים אחרות, כל מה שנחשב ללא סקסי, אולי גם לא מקובל, בעולם הפרוע של המוזיקה. גם אם הדבר לא נאמר במפורש, כפי שמרמז שם המיזם - השואב את שמו מתנועת זכויות אזרח היסטורית שנועדה לקדם שחורים בארצות הברית - הכוונה היא ליצור סגנון אצילי בעל השפעה ולגרום לאנשים בתחומו להתלבש אחרת. אמנם זוהי גחמה העלולה להיחשב משונה עבור מי שהרשה לעצמו להתפרץ לבמה בטקס פרסי הקליפים של MTV, לחטוף את המיקרופון לזוכה הטרייה טיילור סוויפט ולהכריז שהפרס לא מגיע לה, אבל דרך הקו הסגנוני שלו ווסט עושה כל מה שהוא יכול כדי לשרטט את התנגדותו לתדמיתם המחוספסת, הספק המונית בכוונה, של זמרים אחרים שמשתייכים לזרם המוזיקלי שבו הוא פועל. וכך, באופן אירוני למדי, התדמית האלגנטית שהוא מבקש לעטות על עצמו בימים אלה היא האופציה החתרנית.

      קניה ווסט בתצוגת חורף 2010 של לואי ויטון לגברים בפריז, עם מרק ג'ייקובס (GettyImages , Eric Ryan)
      במעיל פרווה - הסמל העל זמני ליוקרה אריסטוקרטית. ווסט עם מרק ג'ייקובס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      תנועת רוזווד, המתמקדת רובה ככולה בלבוש מוקפד מאוד, היא למעשה שיאו של תהליך, שהחל באמצע העשור הקודם ויכול להסביר את הקשר המיוחד של ווסט לאופנה ומה הוא מנסה להשיג באמצעותה. כבר באלבום הביכורים שלו, שהושק בשנת 2004, הוא הוכיח שאינו מציית לתרבות מכנסי הבאגי והבלינג המקובלת של ההיפ הופ, שצמחה כסמל להצלחה כלכלית של הסגנון המוזיקלי בשנות השמונים, ובמקומה אימץ סממני יוקרה אחרים הנטועים דווקא בזוהר של העולם הישן. אמנם הג'ינסים שלו היו אכן רחבים למדי (הימים הם ימי פרה-הסקיני), אבל העובדה שנהג לעטות על עצמו בגדים של רלף לורן, אחד המעצבים המזוהים עם התרבות האמריקאית הלבנה והשמרנית (של משחקי פולו ואוניברסיטאות כהרווארד), ומנגד כינה עצמו "הדון של לואי ויטון", בית אופנה צרפתי ואריסטורקטי, מוכיחים כי רצה לקשור את עצמו לשושלות ותיקות, מוכרות ומבוססות של עושר. יחד עם החיבה שלו לפרוות, סמל הסטטוס העל-זמני, זהו במידה רבה רצון לראות עצמו כאליטה, כמקבל גינונים של יוקרה בעלת שורשים ארוכים ומסורת.

      קניה ווסט ועורכת הווג האמריקאי, אנה וינטור בינואר האחרון (GettyImages , Foc Kan)
      מתחכך עם אליטת עולם האופנה. ווסט עם אנה וינטור (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אט אט סממני הביגוד ההיפסטרי, שעוד שמרו על קשר לאופנת רחוב ותיבלו את בגדי המעצבים שלו, הלכו ונעלמו, ובמקומם הובאו עוד ועוד בגדי מעצבים. המהפך המשמעותי היה בתקופת האלבום השני שלו, ב-2006, ולאחריו. הג'ינס הוחלף בחליפה, הצללית הפכה צרה יותר, ז'קטי העור התכתבו עם הפאנק ורק הסניקרס שלבש – פרי יצירתם של מעצבים קונספטואליים כרף סימונס – נשארו כרמז לאופנה יומיומית. הנקודה המעניינת היא, שעם הזמן, היה אפשר להבחין בהעדפתו הברורה למעצבים אירופאים. זהו מהלך שנועד להוכיח פתיחות והביע רצון עז להשתייך לתרבות לבוש שאינה מקובלת בקרב זמרים גברים בארה"ב, משום שאותם מעצבים נחשבים לבעלי תעוזה רבה יותר מעמיתיהם שמעבר לאטלנטי. כך, ווסט נצפה לא רק בחליפות של דיור, אלא בחולצות זהובות של ז'יבנשי, בנעלי ניטים של כריסטיאן לבוטין, ובכל שם אחר שמעטר דרך קבע מגזיני אופנה.

      קניה ווסט בתצוגת קיץ 2011 של המעצב ג'רמי סקוט בניו יורק (GettyImages , Andy Kropa)
      בתצוגה של ג'רמי סקוט בניו יורק. פוקד דרך קבע את השורות הראשונות (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אולם ווסט לא רצה רק להתלבש כדנדי בעל טעם טוב, אלא להיות חלק מהעולם הזה ולנצל את מעמדו כמייצר טרנדים. לכן, היה זה רק טבעי שהוא ינסה לפנות לעיצוב, כניסיון לממש מבע יצירתי ואת אג'נדת הסגנון שלו. לפני כשנתיים, בעודו פוקד בהיסטריה כל תצוגת אופנה בפריז ומילאנו (כי צריך ללמוד את השטח), ומתחכך בכל פרסונה אפשרית מתעשיית האופנה, הוא החל לדבר על כך שהוא רוצה להשתלב באטלייה של בתי אופנה, בהעדפה ברורה לדבריו, ללואי ויטון ורלף סימונס. בעוד שסימונס, בלגי הנחשב לגאון בתחומו, כמעט ונחנק לנוכח ההצעה (הוא רמז שהימצאותו של ווסט בסטודיו שלו היא "מצב קיצוני"), מרק ג'ייקובס, המתפקד גם כמנהל הקריאטיבי של לואי ויטון, זיהה את הפוטנציאל המסחרי ויצר עם הזמר קולקציית קפסולה של נעליים, שתומחרו במחיר ממוצע של 1000 דולר.

      קניה ווסט (GettyImages , Jordi Vidal)
      העדפה ברורה למעצבים אירופאיים. קניה ווסט בחולצת טי של ז'יבנשי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      נכון להיום, לא היה המשך משמעותי לקריירת עיצוב האופנה של ווסט. יוזמת רוזווד, שמסמלת כאמור את ההיפך המוחלט מתרבות האופנה של המוזיקה השחורה, אולי הומצאה כדי לפצות על כך. זאת משום שעיצוב אופנה, כמו דרישתו של ווסט כי האנשים המקיפים אותו יתלבשו בדיוק באופן בו הוא מתלבש, היא הזדמנות להשפיע ולהפוך את מה שנחשב עד כה לפרדוקס – ראפר בחליפה איטלקית או סקיני ג'ינס – להרבה יותר מגחמה של רגע; למציאות חובקת עולם.

      קניה ווסט מעצב סניקרס ללאי ויטון (יח"צ , כריס מור)
      ווסט, מרק ג'ייקובס והנעל בעיצוב המשותף ללואי ויטון (צילום: יח"צ)