לפעמים כל מה שעיתונאי אופנה רוצים להיות זה מוסכניקים, או לפחות להיראות קצת כמוהם, עם האפיל הגברי הלא מלוטש, ושאריות הגריז על החולצה, פנים וכל אזור אחר שמבטיח שלא יישטף בקלות. זו התאווה הסמויה, שיש בה הבטחה לחילוף תפקידים רומנטי בנוסח נשף מסכות, המתעורר בעקבות מעיל הכותנה הדק והמוכתם בכתמי רורשך, שהציג הבלגי כריס ואן אש לקיץ 2011.
אבל זו בסך הכול אסוציאציה ראשונה מאותו מעיל. במבט שני מתברר שהפריט הזה חופן בתוכו איכויות גדולות בהרבה מאשר האופציה לאכול פסטה שחורה מדיו דיונונים בלי סינר. יש בו הערך האולטימטיבי של אופנה גבוהה, שסביר להניח שבגללו הוא נבחר כ'פינאלה' לתצוגה זוהי תאונה מכוונת של ערכים אסתטיים. כמעיל הוא מתעתע: מצד אחד הוא מעוצב על קו התפר הקלאסי שבין טרנץ' למאק (מעין מעיל גשם ברכיסה בודדת), אך מנגד נרכס דווקא ברוכסן צידי, ולא על ידי כפתורים, מה שנוסך בו רוח א-סימטרית מודרנית וחדה.
באותו האופן, מצד אחד הוא מינימלסטי וחסכני, כמעט חסר דיטיילים מוחשיים, ומהצד השני הוא נתון לשלטונם פורע הסדר של כתמי הדיו השחורים, שמפוזרים עליו כמעט לאחר יד ומעוררים באופן מיידי רצף מחשבות התוהות איזה אירוע בלתי צפוי, כמעט הרסני, קרה לו בדרך. במילים פשוטות, יש בו בכפיפה אחת את שני הקצוות המוכר והזר, המושג והבלתי מתוכנן. האם יש מתכון מוצלח יותר לתשוקה?