סדרת הדרמה 'אימפריית הפשע', שעלתה למסכים בארצות הברית בספטמבר האחרון, ותשודר בישראל (ב-yes) החל מיום ראשון הקרוב, זוממת לגרום להמון לשכוח את דמותו המצודדת של דון דרייפר וחליפותיו האפורות, ולהחליפה במראה העשיר ורב השכבות של אינוק 'נאקי' תומפסון (סטיב בושמי), גיבורה השנוי במחלוקת של הסדרה.
נוסחת הסגנון החדשה של אימפריית הפשע, כוללת גברים עם חליפת טוויד חומה-אפורה מעוטרת משבצות גדולות, חולצה בצבעי פסטל רכים, עניבת פייזלי, פרח ציפורן בדש, וניחוח של פזרנות. לנשים מיועדים עיטורי ראש מקושטים וקלסיצסטים, פרנזים, צ'רלסטון ושמלות רפויות בעלות מותניים שהונמכו.
ההשוואה האופנתית בין אימפריית הפשע למד מן, מתבקשת לא רק מכיוון שמדובר בשתי דרמות תקופתיות ראויות, אלא בעיקר כי מעצב התלבושות שיצר את המראה המאפיין של כל אחת מהסדרות הוא אותו האדם, ג'ון דן (John Dunn). רבים אינם מודעים לעובדה (וזוהי בהחלט אשמתה של התקשורת), שדן, ולא המעצבת ג'ני בריינט שהמשיכה אחריו, הוא זה שגיבש את הסגנון בפרק הפיילוט של מד מן והגדיר את הלך הרוח לסדרה כולה.
אם כך, זוהי פעם נוספת שדן מזקק מראה מאפיין של שנות ה-20. מד מן עתירה הקומפלקסים המגדריים מתרחשת בשנות ה-60, ואילו אימפריית הפשע, מעוררת לחיים את סיפור המלחמה הפוליטית-חברתית של אטלנטיק סיטי בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת.
אימפריית הפשע היא חלון ראווה מרשים ביותר, ולעיתים גם מלוטש מדי, לסגנון האופנה של שנות ה-20 בארצות הברית, בתקופה בה נכנס לתוקפו חוק היובש. דרכו הצליח דן לשקף את תנודת המעמדות, ההבדלים בין השחורים והלבנים ואת הפזרנות שהייתה מנת חלקה של אטלנטיק סיטי - עיירת קזינו, ריזורט ואטרקציות, המושחתת לפחות כמו אשליית הזוהר שלה. "אטלנטיק סיטי הייתה המקום בו אנשים הגיעו כדי להמציא עצמם", סיפר דן ליומון האופנה wwd.com. "כולם היו בעניין של לעלות בסולם החברתי ולבלות".
השאיפה למוב?יליות חברתית הופכת את האופנה בסדרה למלחמת מעמדות בשדה בדים. כשנאקי, גזבר העירייה המושחת והגיבור הראשי, מציע בפרק הפתיחה לחייל ששב מהמלחמה ועתיד להיות יד ימינו 1,000 דולר לקניית חליפה חדשה (סכום דמיוני לתקופה), ברור כי החזות היא נראות הכל. בעוד שאנשי הפרברים, הגרים בשולי העיר מאופיינים בלבוש מחוספס יותר, בחליפות שנועדו לחמם יותר מאשר להמם או שמלות שמעליהן נלבשו סוודרים שעברו אין ספור תיקונים, נאקי, כבעל הדעה, כמו גם שאר חברי מעמדו במועצת העיר, לוקחים עד הקצה את הפריווילגיה לפזרנות. הסגנון שלהם מושלם מקצה לקצה, ומבטא את האליטה האמריקנית, מנעלי 'ווינג-טיפ' בשני צבעים ועד לסיכה הרוכסת את הצווארון, מתחת לעניבה. מנגד, חברי מאפיה המגיעים משיקגו, או מניו יורק, הנחשבים לבעלי מעמד דומה לשליטיה של אטלנטיק סיטי, לבושים באותה רמת הידור, אך בולטת היטב נטייתם לביגוד מוחצן, במעילים מעוטרי פרווה או בדי ברוקד.
בעוד שהרחוב מפגיש גבוה עם נמוך, מהודר עם יומיומי, תענוגות האופנה האמיתיים מתרחשים במועדון הלילה 'בבט' המקום אליו מעמד הביניים והשחורים אינם יכולים להיכנס. מכיוון שאופנה הולכת היטב עם עושר ועוצמה, אותו מועדון מאוכלס בכל הטיפוסים שלא נותנים למוסר לחבל במינון הנכון של הטעם הרע. גברים בבלייזרים ההדוקים ועניבות פפיון, נשים הרוקדות צ'רלסטון בשמלות הניתכות לכל עבר, ואפילו בזיק של קברט, עם עלמות בחליפות גבריות, כרמז למרלן דיטריך. שפע, המתרגם לאורגיה סוערת של חושי מגע וראייה.
העובדה שאימפריית הפשע מבוססת באופן הדוק למדי על אירועים היסטוריים, הצריכה את דן לדייקנות חריפה. השמועה מספרת כי הוא סרב להכניס אל תוך הסט חומרים ובגדים שלא היו להם עדות באותה התקופה. "בערך ארבעה חודשים לפני שהתחלנו לצלם התחלתי במחקר בספריה של FIT, במוזיאון ברוקלין ובמטרופוליטן", סיפר למגזין אסקוויר. "הלכתי לחנויות וינטג' ולסוחרי אופנה. קראתי בעיון ספרי חייטות מהתקופה, פשוט הטבעתי את עצמי בתוך 1920. בגלל שכל העונה הראשונה התרחשה בדיוק בשנה הזו, רציתי להיות מאוד בטוח שהגזרה והצללית יתאימו בדיוק".
המעניין הוא, שלמרות הפיתוי להשתמש בפרטי וינטג' מהתקופה, חלק ניכר מהבגדים על הסט, אם לא רובם, נתפר במיוחד. מלבד העובדה שבגדים ישנים כל כך נוטים להתבלות (נודע שהיו שמלות שפשוט התפוררו על הסט), דן שאף לשמר על המראה החדש, עתיר הברק ושילובי הצבע. מרטין גרינפילד, אחד החייטים הידועים באזור ניו יורק, גוייס על מנת לתפור לשחקנים חליפות שלושה חלקים עשויות ללא רבב ומעילים מחוייטים מאותם בדים המתאימים לתקופה, כמו צמר משובח, ודוגמאות הרינגבון וטוויד.
בניגוד למד מן, באימפריית הפשע אפשר לקבל מושג ממשי על ראשית התהוות האופנה המודרנית. היה זה הזמן בו נשים יכלו ללבוש לנז'רי ולחשוף אותו, לאמץ גזרות נוחות יותר, ובעיקר להיפטר משלטון האימה המכאיב של המחוך. לקראת אותן השנים ניתנה גם זכות הבחירה לנשים, והסדרה חוגגת את העצמאות הזו, ואת השחרור המיני הראשוני, כפי שמוכיחה דמותה משולחת הרסן של לוסי דצינגר, המאהבת של נאקי, העטופה בשמלות בסגנון יווני ושרוולי נוצות. הגברים מצידם חוו שיחרור מסוג אחר. כאנשי עסקים ועסקנים הם נאלצו להמשיך ולדבוק בביגוד שמרני מיסודו, ובעיקר החליפה, ותחת המסגרת הנתונה הזו הם קידמו וריאציות של שינוי, כמו חולצות בצבעים רכים, הדפסים ודוגמאות, ומעל הכל שיכללו את שילובי הגוונים, לכאלה שלא תמיד היו מקובלים לפני כן, ונחשבו מודרניים מאוד. כמו כל מהפכה, ובעיקר כזו המוגש בצורה אסתטית כל כך, יש בה ערך אולטימטיבי היא סוחפת. מכאן, שקשה לומר שהאמירה 'הטוונטיז יחזרו שוב בשנה הבאה', היא גחמה חסרת כיסוי.