כבר לפני שנתיים קבע הניו יורק טיימס שהסגנון חוזר. הבורלסק, מופעי תיאטרון בידוריים של רקדניות בביגוד מינימלי המערבים ריקוד, פרודיה, סאטירה ולפעמים גם חשפנות, בליווי תאורה דרמתית. התכנים הרבה פעמים עוקצניים במכוון, הומוריסטיים באופן בלתי מורכב, ולפעמים אף גרוטסקיים. עיקר העניין הוא הריקוד והמוזיקה ולא פחות הביגוד והאביזרים.
תלבושות בורלסק הן דרמתיות, נשיות ורועשות, בהשפעת אופנת שנות ה-50, וכוללות מחוכים, נוצות, תחרה וכל דבר אחר שהוא מנצנץ ותופס את העין. הלבשה תחתונה משמשת כהלבשה לכל דבר. דיטה פון טיז, שחקנית ודוגמנית אמריקאית, היא אייקון ניאו-בורלסקי ידוע ובזכות ליידי גאגא וריהאנה שהציגו במספר הזדמנויות מחוות משלהן לבורלסק, הסגנון מחלחל לאחרונה גם למיינסטרים.
הסרט "בורלסק" (סטיבן אנטין, 2010) הוא מיוזיקל שיעלה השבוע למסכים בישראל, בהשתתפות שר וכריסטינה אגילרה, שתי דיוות שהסתדרו יופי על פי המדווח. עלילת הסרט מתמקדת במלצרית מעיירה קטנה באייווה (אגילרה) המגשימה את חלומה לשיר ולרקוד בעיר הגדולה והוא בעיקר מחווה שופעת למסורת הבורלסק. מרכז הסרט הוא המופעים (המהנים למדי) והרבה פחות העלילה (הצפויה והבנאלית).
אגילרה בתפקיד הראשי מרשימה בביצוע שירי הבורלסק, המלווים בכוריאוגרפיה סוחפת, כשביגוד הבורלסק של הזמרת ורקדניות הרקע ממלאים תפקיד משמעותי ביצירת התמונה המלאה. שר, בתפקיד טס, בעלת מועדון בורלסק, מוכיחה כשמו של אחד השירים (זוכה גלובוס הזהב) you haven't seen the last of me, שאכן עדיין לא ראינו כל מה שיש לה להציע. כולל בתחום הלוק, שנע בין בורלסק לגיל המתקדם לבין פוטוריזם אורבני בשחור-כחול.
מעצב התלבושות בסרט, מייקל קפלן ידוע בזכות התלבושות הנואר-פוטוריסטיות שיצר לדיסטופית המדע בדיוני "בלייד ראנר" (1982, רידלי סקוט) שהיו למוטיב חוזר בכמה מקולקציות אלכסנדר מקווין ששילבו כוח וחושניות נשית. עיצוביו ל"מועדון קרב" (1999, דיויד פינצ'ר) הזכורים בזכות פריטים כמו חולצות וינטג' מקושקשות, נעליים צבאיות, מעיל פרווה וז'קט עור אדום, זכו למחווה מידידיו מרק ג'ייקובס ודונטלה ורסצ'ה. והיו, כמובן, גם הסווטשירטים חושפי הכתף של "פלאשדאנס" (1983, אדריאן ליין), הטריגר לאחד הטרנדים המובהקים של שנות ה-80 שעדיין צץ מדי פעם.
בראיון ללוס אנג'לס טיימס מאוקטובר שנה שעברה, סיפר קפלן שאת ההשראה ליצירת המראה הרצוי ב"בורלסק", מצא בתקופה שבין שנות ה-20 ועד שנות ה-40. הוא הוסיף פה ושם תחושה של שנות ה-50 וה-60 וקצת עתידנות קודרת נוסח "בלייד ראנר" (אצל שר) והסגנון השמוט-רפוי של פלאשדאנס (בתלבושות היומיום והאימון של אגילרה). מכל מקום, השפעה על האופנה הנוכחית לא הייתה הפוקוס של קפלן: "לא הייתי עושה את תפקידי נאמנה אם הייתי חושב על האפקט של הסרט על אופנה. אני עושה מה שאני חושב שהוא נכון לדמות", הוא עוד אמר.
בשיר הפותח את הסרט, Welcome to Burlesque, גם הוא בביצוע של שר, הזמרת הוותיקה הולבשה בבגד גוף צמוד בשחור-אדום המשולב עם ז'קט פינגווין ארוך, גרבונים כהים, פאה וכובע צבאי מעל פאת שיער מלא ומבריק מעין אופנת בורלסק לגיל מנוסה ובשל. שר בסרט היא ביטוי לנטיות הפוטוריסטיות של קפלן. כשהיא מנהלת את מועדון הבורלסק שלה, היא לובשת בעיקר שחור, מה שהיה לצבע שלה בסרט, וגם השתלב יפה עם פאות השיער העורב-כחול דיו שלה.
מנגד, בסצנת השיר But I Am A Good Girl שמבצעת אגילרה בשמלת קוקטייל ורודה ופאה בלונדינית נוסח שנות ה-20 היא נראית כמו סוג של קינוח. יש נוצות, משי וגווני וורד-אפרסק דומיננטיים. סורבה תות.
לאור האימפקט שמשאירה האופנה בבורלסק, עולה השאלה האם כמו שקרה בעבר עם כמה מן הסרטים שמייקל קפלן היה אחראי על הביגוד בהם, נתחיל כולנו ללבוש בקרוב מחוכים, ביריות, גרבוני רשת ונוצות מוהיקניות בשיער? אין לדעת. מכל מקום, אלמנטים של בורלסק תמיד משמחים ומוסיפים ניצוץ שקשה להתעלם ממנו.