הומור לא היה הצד החזק של שבוע אופנת הגברים בפריז לחורף 2012, שננעל ביום שני האחרון (24 בינואר). מקורות ההשראה של רוב המעצבים אופיינו ברצינות תהומית וכללו בין השאר נערי איימיש, ג'נטלמנים צרפתיים, השפעות צבאיות ועד דוברמנים קשוחים ושאר ציטוטים, שאינם מופיעים בימים כתיקונם בקומדיות. ייתכן שכל זה נבע מתוך רצון לחבק מחדש את היוקרה (אליה נטו מרבית התצוגות), שכידוע לעולם אינה מחייכת, אלא מביטה מלמעלה במבט מתנשא. ובכל זאת בתוך ים הרצינות, היה אפשר למצוא נחמה של מצב רוח טוב בשתי תצוגות, שהיו אולי עתירות קיטש או גימיק, אבל גם הצליחו להזכיר עד כמה אופנה יכולה להיות לא רק עניין של חיים או מוות.
אצל ז'אן פול גוטייה, הומור הפך חלק בלתי נפרד מהקריירה שבנה בכמעט ארבעים השנים האחרונות. ולכן לא היה אפשר לצפות לדבר אחר, במיוחד לאור ההזמנה לתצוגה שעוטרה בציורים של מרגלים בחליפות טוקסידו וכיתוב זועק בוורוד זוהר 'ג'יימס בלונד' JAMES BLOND.
התצוגה עצמה, שהתקיימה כבדרך כלל באולם האירועים רחב הידיים של משרדי החברה ברובע השלישי של פריז, הייתה פרודיה עתירת חליפות ומגפיים בעקב קובני, בסגנון שנות ה-70, על הסוכן החשאי המפורסם בעולם, ג'יימס בונד.
הקהל התיישב, האורות עומעמו, וצווחות נשמעו באוויר. שניות לאחר מכן חבורה של ארבעה לוחמים אסייתיים גמישים במיוחד בפנים מכוסות בנדנה, פרצו למסלול תוך שהם מזנקים כמחבלים באינספור גלגולים אקרובטיים. זו הייתה קריאה רשמית לג'יימס בלונד, שאמור להציל את הקהל שמצא את עצמו בקרקס. הרקע נצבע אדום, המוזיקה החלה לנגן את הנעימה האייקונית של סרטי 007, והדוגמן הראשון, בטוקסידו שחור, אקדח והמון גישה נכונה, הגיח מתוך האפילה.
תצוגת ג'יימס בלונד, הציגה קולקציה שעסקה בקו התפר שבין המרגל לפאם-פטאל שלצידו, ומימשה את כל קצוות הקשת האפשריות מהשידוך המופרע בין הגברי ביותר לנשי ביותר, כשרגעיה המהנים היו כמובן כאשר הכל עורבב יחד והפך למגרש משחקים של סטיות. חצאיות גברים ומכנסונים (שנלבשו באופן כה הולם למעמד עם גרביוני רשת), שודכו עם ז'קטי עור ובלייזרים; חליפות צלילה מבד ספוגי, כהומאז' לכמה מהסצינות המפורסמות ביותר של ג'יימס בונד, הפכו למעילי טרנץ' בשחור-כתום, כשלצידם צעדו מכנסי שרוואל מחוייטים. בין לבין, כצו השעה המחייב באופנה, שובצו לא מעט פרוות שהאדירו את הטון המוחצן בלאו-הכי ששלט בתצוגה כולה.
הטוויסט הגדול הגיע ברגע שהמוזיקה, שהייתה רמיקס בלתי נגמר למשפטי מחץ מתוך סדרת הסרטים האינסופית, החלה לצטט את 'גולדפינגר'. כאן עלה רצף של בגדים מתובלים בזהב, כמו חליפה שהוכתמה בצבע מטאלי או ז'קט טייסים מבריק כמתכת. ואם את התצוגה פתח הסוכן החשאי, היה זה רק ראוי שאת הפינאלה תספק הבלונדינית היפה, או בגרסה של גוטייה - הדוגמן האנדרוגיני אנדריי פג'יק בפרווה מנומרת ונעלי עקב זהובות, שהיה צריך להביט בו כמה פעמים כדי לוודא שזו אכן אינה אישה.
תיאטרלית לא פחות הייתה הקולקציה של קנזו, שהייתה אחת הפרועות, ויש שיאמרו גם אחת הצעירות ברוחן של בית האופנה, מאז נכנס אנטוניו מראס, לפני כשבע שנים, לעמדת המעצב הראשי. גם כאן, העלילה מתחילה בשלב ההזמנה לתצוגה. בניגוד לדפי הבריסטול הדו מימדיים של מרבית ההזמנות, קנזו בחרו באופציה מקורית פי כמה. קופסת קרטון קטנה ומשובצת הכילה בתוכה שלל רמזים לגבי אופי התצוגה: זכוכית מגדלת, משקפת, מצלמה ודף עיתון המרמז על חקירה מסתורית. בקיצור, כל דבר שיכול להפעיל את דמיונו של חוקר מדופלם ועיתונאי אופנה.
הקולקציות של קנזו הן תמיד דרמה תקופתית. וחורף 2012 מתמקד בדמות הבלש האנגלי, כשיש להניח שכמה תמונות של שרלוק הולמס היו נעוצות על קיר ההשראה. כראוי לכל סיפור מותח, כאן נפתחה התצוגה בצווחות המרמזות על רצח, אולם בניגוד לציפייה, לא היה זה אוסף של מעילי טרנץ' ועליוניות חומות שעלו אל המסלול.
דוגמנים במגבעות צרות-שוליים פסעו בחליפות טוויד מעוטרות, אך במכנסיים בעלי קו מתניים גבוה בהרבה מהמקובל; משבצות סקוטיות כיסו כמעט כל דבר, ובמיוחד חצאיות קפלים שנרכסו בחגורות עור, שהתכתבו עם רוח המרד של שנות ה-70 וה-90. מגפיים ונעלי אוקספורד בסוליות עבות כשל מגפי צבא, השלימו את המראה הכללי, המזגזג בין ההיסטוריה לרוח המהפכה, מבלי לקחת אף אחת מהן ברצינות יתרה. נראה כי מראס בלש במרחבי הממלכה המאוחדת, הוציא מתוכה שלל מראות וערבב אותם היטב. גם כאן, כמו בגוטייה, הסיפור הוא לב ליבה של הקולקציה. זו אולי אינה מהפכנית, אבל היא מנוסחת בדייקנות של הצגה משובחת ובהתאם דורשת מהלובש אותה לקחת חלק בחוויה. והו, כמה שהיא מרתקת.
