מי עוד אהב את היטלר?

גליאנו לא לבד. גם שאנל, לואי ויטון והוגו בוס חיבבו בעבר את הנאצים. התבטאויותיו האנטישמיות של גלינאנו השבוע מזכירות פרק עגום בהיסטוריה של שלושת בתי אופנת העל

תעשיית האופנה עסוקה בימים אלו בשבוע האופנה בפריז ובהבעות זעזוע מהתבטאויותיו האנטישמיות של ג'ון גליאנו, מעצב העל המודח של דיור. אבל רבים מאנשי התעשייה וצרכני אופנה לא מודעים לקשרי עבר, לפעמים עמומים ולפעמים חד משמעיים, של כמה מבתי אופנה, חלקם ידועים ומרכזיים, עם גורמים שונים של הממשל הנאצי בזמן מלחמת העולם ה-2. שאנל, לואי ויטון, והוגו בוס, בתי אופנה יוקרתיים וותיקים, קיימו קשרים מביכים עם גורמי ממשל וכיבוש נאציים. ההיסטוריה העצובה הזו היא חלק בלתי נפרד מתולדותיהם, גם אם הם מודים קלושות בעובדות ובעיקר מתאמצים להשכיח.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה

קוקו וקציני הס"ס

סניף שאנל בפריז (צילום: אימג'בנק - GerttyImages)

קוקו שאנל ידועה היום בתרומתה לאופנת נשים בזכות עיצובים פשוטים ונוחים שנחשבו מהפכניים לזמנם והוויתור על מחוכים לוחצים. אבל האופנאית המשפיעה ידועה הרבה פחות בקשריה עם הקצונה הגבוהה של הכיבוש הנאצי בפריז. בין 1941 ועד שיחרור פריז, למשל, היא התגוררה בנוחות רבה במלון ריץ הפריזאי עם הנס גונתר פון דינקלאג, קצין נאצי ופלייבוי. לאחר המלחמה, היא אף עקרה עמו ללוזאן, שווייץ. חוקי הגזע היו הזדמנות עבורה ליהנות בלעדית מרווחי 'בשמי שאנל', החברה המייצרת את בושם הדגל שאנל 5, כיוון שבעלי החברה, פייר ורטהיימר ומשפחתו, היו יהודים שרכושם הוחרם ושאנל הפכה לבעליה החדשים של החברה. בספר על שאנל שכתב טילר ג'. 'הסוד של שאנל 5' (2010) מובא ציטוט ממכתב שכתבה שאנל במאי 1945 למינהל הכיבוש, בו נימקה את זכותה על החברה. שאנל טענה שבמשך 17 שנה לא נהנתה מהכנסות פרופורציונליות וכעת ניתן לתקן את הנזקים שנגרמו לה, כיוון שהבעלים המקוריים היו 'יהודים אשר נטשו את רכושם'. ב-1947, שאנל ומשפחת ורטהיימר אשר שרדו את השואה, הגיעו להסכם לפיו רווחי המכירות (הגבוהים) של הבושם בזמן המלחמה יישארו שלה, בעוד שבעתיד הם יחולקו בינה לבין משפחת ורטהיימר.

קשרים הדוקים עם הקצונה הבכירה של כוחות הכיבוש הנאצי בפריז. קוקו שאנל בתמונה מ-1929 (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

בביוגרפיה 'שאנל: חייה, עולמה והאישה מאחורי האגדה שהיא יצרה בעצמה' (1975), אדמונד שארל-רו מתאר קשרי ידידות שהיו לשאנל עם ולטר שלנברג, איש ס"ס ופושע מלחמה מורשע שנדון ל-6 שנות מאסר במסגרת משפטי נירנברג (עונש מוקטן, על רקע נכונותו להעיד נגד פושעי מלחמה מרכזיים). עם מותו חסר כל ב-1952 באיטליה, שאנל שילמה את הוצאות הלווייתו.

אזכורים בדבר קשרים של שאנל עם נאצי אחר, אפשר למצוא גם במאמרו של מקס-פול פרידמן, 'תיקי אודסה הנעלמים של ארגנטינה' (2004), בו מוזכר ולטר קוצ'מן, אשר היה אחראי לרצח יהודים בפולין בתחילת המלחמה. הוא הועבר לצרפת ב-1943 והיה איש הקשר של שאנל לס"ס בפריז. ידוע כי נסע מספר פעמים עם שאנל לספרד לגיחות פזרנות ומותרות.

ב-1954, כמעט עשור לאחר תום המלחמה, שבה שאנל לפריז וחידשה את פעילותה באופנה. הקולקציה הראשונה שלה התקבלה רע על ידי העיתונות הצרפתית, כנראה בהשפעת עברה הבעייתי. אבל באמריקה, לקוחות אהבו את התיקים, החליפות והשמלות. המכירות עלו, שאנל שיקמה את שמה והאמת ההיסטורית נשכחה.

ההסתגלות של שאנל לכיבוש הנאצי של ארצה וקשריה עם אנשי ס"ס בדרגות בכירות, הושמטו מסרטי ביוגרפיות שנעשו אודותיה בשנים האחרונות. ככל הנראה, שיקולים מסחריים הובילו להתעלמות מן הפרק המביך בקורות חייה.

לואי ויטון וממשלת וישי

חנות הדגל של לואי ויטון בשדרה החמישית במנהטן, ניו יורק (צילום: AP)

בית האופנה לואי ויטון אשר נוסד בסוף המאה ה-19 וידוע במונוגרמה LV המתנוססת על כל מוצריו, הוא היום מותג יוקרה שמוצריו, במיוחד התיקים, התחבבו על ידי סלבריטאיות כמו אנג'לינה ג'ולי, פריס הילטון, שרון סטון, קייט מוס, נעמי קמפבל, ועוד.

לפי 'לואי ויטון: סאגה צרפתית' (2004), ספרה של סטפני בונוצ'יני, בית האופנה הוותיק שרד את המלחמה בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת, דרך הפגנת סימפטיה מבישה לכובשים, שהתבטאה בשיתוף פעולה עם ממשלת וישי שהייתה אחראית, בראשות המרשל פיליפ פטן, למשלוחי עשרות אלפי יהודים למחנות הריכוז וההשמדה.

המחברת גילתה את הדברים בעת תחקיר שערכה לצורך כתיבת ספר על תולדות החברה לרגל 150 שנות קיומה ב-2004 ובו היא טוענת שהחברה החזיקה חנות בקומת הקרקע של מלון Hotel du Parc בווישי, מקום מושבה של ממשלת הבובות של פטן, בעוד ששאר החנויות במקום, כולל חנות התכשיטים של ואן-קליף וארפלס, נסגרו. היא גם מעידה בספרה שעל פי שיחות שערכה עם כמה מבני המשפחה שנותרו בחיים, היא גילתה שנכדו של ויטון, גסטון, מי שעמד בראש החברה בזמן המלחמה, הורה לבנו הבכור, אנרי, לנסות ליצור קשרים עם ממשלת וישי, על מנת לשמור על המשך פעילות החנות. אנרי ויטון, אגב, נראה בקביעות בבית קפה מקומי בחברת קציני גסטפו ואף הוענק לו מטעם ממשלת וישי עיטור כבוד כהוקרה על נאמנותו ומאמציו למען הממשל. החברה אף הקימה בית מלאכה לייצור חפצי אמנות ומזכרות המאדירים את פטן, כולל 2,500 פסלי ראש שלו.

יש לה מושג? אנג'לינה ג'ולי והלואי ויטון שלה (צילום: אימג'בנק - GetttyImages)

בראיון ל'גרדיאן' הבריטי שנערך עם הוצאת הספר, בונוצ'יני סיפרה כי החברה, היום בבעלות קבוצת LVHM, העניקה לה תמיכה מלאה בזמן שהציגה את רעיון כתיבתו, אך עם העלאת שאלות בדבר פעילות החברה בשנות המלחמה, הגישה אליה השתנתה ואף נאמר לה שמסמכים שתיעדו את השנים האלו אבדו בשריפה. כמו כן, טענה המחברת כי הספר זכה לכיסוי תקשורתי מועט על רקע חששם של כלי תקשורת לאבד הכנסות עתידיות מפרסום עבור לואי ויטון, חברה שנחשבת למפרסמת כבדה. דובר מטעם LVHM אמר למגזין הצרפתי Le Canard Enchaine עם פרסום הספר: "אנו לא מכחישים את העובדות, אך למרבה הצער המחברת הגזימה בתיאור הפרק על וישי. לא הפעלנו לחץ על איש. אם עיתונאים בוחרים לצנזר את עצמם, אז זה מתאים לי מאוד".

תפירת עלית לס"ס

מטה הוגו בוס במצינגן, גרמניה 2007 (צילום: AP)

לפני שחברת הביגוד הגרמנית הוגו בוס AG נודעה בחליפות קלאסיות לגברים ועניבות מבהיקות, היא עסקה בייצור מדים לנאצים. במקרה הזה, בניגוד לשני הקודמים, אין עמימות והדברים ברורים. בשנות ה-30 כשהחברה החלה לייצר מדים נאצים, היא הייתה בבעלות משפחתית וייצרה גם מדי משטרה ודואר. עבור הנאצים היא ייצרה, בהתאם להזמנות, חליפות שחורות עבור יחידות ס"ס, חולצות חומות עבור אנשי ס"א, מדי שחור-חום עבור ה'נוער ההיטלראי' וביגוד נוסף לארגונים נאצים אחרים.

באוגוסט 1997, דוברת מטעם החברה הודתה רשמית בקשרי המותג עם הממשל הנאצי בזמן מלחמת העולם ה-2. החברה הסבירה אז שקשרי העבר עם הנאצים התבררו לה מרשימות שפרסמו בנקים שוויצרים אותו זמן על חשבונות רדומים. זיגפריד בוס, בנו של מייסד החברה, אז בן 83, אמר לשבועון החדשות האוסטרי Profil שאביו היה חבר מפלגה נאצי, "אותו זמן זה היה נכון לכולם".

בפרק האפל של המותג, התפירה האיכותית נשמרה לס"ס. דוגמן בחליפת הוגו בוס (צילום: AP)

חברת הוגו בוס החלה את פעילותה ב-1924. ב-1931, הוגו בוס, המייסד, הצטרף למפלגה הנאצית. על פי ספרה של אליזבט טים 'הוגו פרדיננד בוס והפירמה שלו' (1999), הוא היה לספונסר של הס"ס ובמודעות פרסום מן השנים 1934-35 הוא הציג עצמו כ'יצרן רשמי של מדי המפלגה'. גרוע מזה, החברה העסיקה כ-200 עובדי כפייה ואסירי מלחמה. ב-1999, שנתיים לאחר הודאתה הרשמית על קשריה עם הנאצים, החברה הסכימה להשתתף בעלויות פיצויים לניצולים, עובדי כפייה לשעבר, שממשלת גרמניה התחייבה לשלם.

לפי ספרו של ההיסטוריון הגרמני הנינג קובר, 'ניהול עובדי כפייה במצינגן' (2001), מנהלי החברה היו 'נאצים מושבעים ומעריצי אדולף היטלר', ולהוגו בוס עצמו הייתה בדירתו תמונה משותפת שלו ושל הפיהרר. ב-1946, בהתבסס על תמיכתו הפיננסית בס"ס ובקשריו העסקיים, בית משפט גרמני קבע שהוא היה תומך אקטיבי של הנאציזם בגרמניה. זכות ההצבעה נשללה ממנו והוא נקנס ב-100,000 מארק. הוא מת ב-1948, אבל המותג הנושא את שמו המשיך להתקיים.

האמת ההיסטורית הזו, כאמור, לא ממש ידועה תמיד לפרטים. מאז, כל אחד משלושת בתי אופנה אלו שינה לחלוטין את דרכיו, מי שהיו מעורבים כבר אינם בין החיים, בעלים באו והלכו, והזמנים הם זמנים אחרים. אין היום כל דמיון להתנהלות של אותן שנים אפלות ולכן אין כל טעם בחרמות. יש לשער שהתגובה הנחרצת והבלתי מתפשרת של בית האופנה דיור בעניין גליאנו ('בית כריסטיאן דיור נוקט מדיניות ברורה וחד משמעית של אפס סובלנות לגבי אנטישמיות וגזענות') היא משהו שהיה נעשה גם בשאנל, לואי ויטון והוגו בוס של היום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully