פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פנטום האופרה

      ביום שישי לא עלה גליאנו לקבל את מחיאות הכפיים אחרי התצוגה של דיור. זה עדיין לא מנע מהקולקציה להיות הכי גליאנו שאפשר

      פנטום האופרה

      איזו משמעות יש ליצירה ללא המחבר שלה? השאלה, שהטרידה במהלך ההיסטוריה לא מעט הוגי דעות, ריחפה ביום שישי האחרון במוזיאון רודן בפריז, בו קיים בית האופנה כריסטיאן דיור את תצוגת חורף 2012. כזכור, במהלך השבוע החולף פוטר ג'ון גליאנו, מי שהיה עד עכשיו המנהל הקראטיבי של קו הנשים בדיור, בעקבות שורת התבטאויות אנטישמיות ששיאן היה בהצהרה 'אני אוהב את היטלר'. וכך הקולקציה, שנוצרה תחת שרביטו של גליאנו, עלתה למסלול בלעדיו. עולם האופנה, יודע להתנער היטב, ובמהירות, מילדיו האומללים.

      באופן אירוני למדי, הניסיון להעלים את גליאנו (שמו אפילו לא הוזכר פעם אחת במהלך הנאום הפתיחה הבלתי רגיל שנשא יו"ר דיור, סידני טולדנו), התגלה כעקר במיוחד. כמעצב פנטזיונרי, שנע בין מזרח למערב, בין השראות זניחות כעולם הצומח ועד לאריסטוקרטיה הבריטית, הקולקציה שעלתה ביום שישי למסלול הייתה התמצית הטהורה ביותר של כתב ידו. הקולקציה סיפקה רטרוספקטיבה מדוייקת ומתריסה, גדולה ופומפוזית, שחתרה כנגד כל ניסיון לשכוח מגליאנו. יצירה ללא המחבר שלה, מסתבר, רק מעצימה את נוכחותו החסרה.

      בשנייה שעלתה פרזנטורית בית האופנה קרלי קלוס למסלול, על רקע של נברשות גדולות מימדים, אפשר היה לדמיין יד נעלמה שכתבה את המילה 'גליאנו' באוויר, בפונט חד ומודגש מאי פעם. כובע צמר רחב תיתורה שכיסה את עיניה של קלוס באצילות, מגפי ברך וגלימה גותית ענקית, ארוכה כל כך עד שפלירטטה בלחש עם הרצפה, היו בדיוק צומת המפגש בין רומנטיקה חולמנית נוסח המאה ה-19, גותיקה ומוחצנות ראוותנית נוסח אוסקר ווילד. כל מה שהדהד אי פעם מאחורי יצירותיו של גליאנו, השלד הבסיסי ביותר של העשייה שלו, היו חשופים עכשיו בחזית הבמה.

      מעיל אדמירל מצמר כחול, חולצות קטיפה, חצאיות קפלים באורך ברך, ושורה של שמלות קוקטייל קצרות, משופעות מהעולם העסיסי של הבורדל, עוררו את התחושה שאין דרך הולמת יותר לסכם את פועלו של גליאנו בבית האופנה.

      בסוף התצוגה, במקומו של גליאנו, עלו לקבל את מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל ה'ידיים הקטנות' - סוללת החייטים שעובדים באטלייה של גליאנו ולמעשה הופכים את הפנטזיות המצוייצות שלו למציאות קונקרטית ויקרה. כיאה לחייטים הם לבשו חלוקים לבנים, מה שהעלה את התהייה האם על הדרך דיור הפכו אותם לקורבנות של סוללת יחסי ציבור משוכללת. ללא אותה מעידה מצערת, האם מישהו היה זוכר שהם אחראים, יחד עם גליאנו, ליופי כובש כל כך?

      האם החמירו המבקרים בבואם לשפוט את גליאנו? ההיסטוריה תחליט, אולי לאחר שהמעצב יחזור מאותה גמילה שהעולם כולו מצפה לה, כאילו שיש בכוחה לפטור את הכלל מהגזענות הפושה בו עצמו. להוציא את העובדה שאמירות אנטישמיות, גם ברגעים של שפל אישי רווי באלכוהול ומעציב כל כך, הן מטרידות, במקרה של גליאנו הן גם דורשות דבר נוסף מלבד הוקעה ציבורית גורפת, שללא ספק היא הכרחית. הן דורשות חמלה והכוונה. לא משום שמדובר במעצב מיוחס, אלא כי מדובר באמן שהעלה למרכז תשומת הלב, פעם אחר פעם, את הגיוון האנושי (וזכורה הקולקציה שהעלה לפני שנתיים, שכולה מחווה לתרבות המזרח הרחוק). כולנו קצת גזענים, כנושאו של השיר הנודע, הפשוט והקולע מהמחזמר 'אבניו Q' וגליאנו, שהודה בעצמו עד כמה נדרש להילחם בדעות קדומות (לעיתים בגלל הופעתו השנויה במחלוקת), הוא לא יוצא דופן. מילותיו מכשילות אותו, אולי גם מוחו, וצודקים המתרעמים. אבל הוא לפחות השתמש בחמש עשרה השנים האחרונות בכלים שיש לו, ובסגנון האישי הגרוטסקי והאקסצנטרי, כדי לנסות להפוך דבר, לחתור כנגד תפישות. קודם כל בעצמו, אחר כך בעולם. לפעמים שפל אישי, מחזיר אדם לנקודת האפס. מבטל את כל מאמציו להשתנות. מזל שהתצוגה האחרונה, ששמו הוסר ממנה מתוך חשש אמיתי לחרם צרכני, נותרה כדי להזכיר את הדרך.

      וידאו: רויטרס

      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)
      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)
      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)
      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)
      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)
      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      תצוגת חורף 2012 של כריסטיאן דיור בפריז (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)