לצרפתים תמיד הייתה תשוקה ליופי, סנסואליות וחירות. כבר בימיה הראשונים של המהפכה הצרפתית ביולי 1789 בחרו המהפכנים כסמל לרפובליקה החדשה בדמות אישה יפיפייה וקראו לה "מריאן". מקור השם לא ממש ידוע, אך הרעיון מאחורי הבחירה באישה כסמל ברור: השימוש בדמויות אלגוריות על מנת לייצג רעיונות מופשטים היה מקובל במאה ה-18 ואישה סימלה את סופו של המשטר הישן שהובל בידי גברים, ובעיקר שיווין, אחד משלושת הערכים (יחד עם אחווה וחירות) שהיה בבסיס צרפת הנאורה שאליה ייחלו המהפכנים.
כחלק מן השיבה לרעיונות הקלאסיים. פסלי מריאן הוצבו מאז המהפכה במשרדי ממשלה, בתי משפט, בתי עירייה ופניה מתנוססים על בולים ומטבעות. היא הייתה לסמל ניצחון הרפובליקה ולשם נרדף לחירות ותבונה. מדוע מריאן גולמה תמיד כיפיפייה צעירה שחולצתה הלא רכוסה חושפת חזה מפואר? התשובה ככל הנראה טמונה במנטליות הצרפתים הנוטים להעדיף חילוניות, אינם נבהלים מעירום, מעריכים יופי טבעי ומעריצים אסתטיקה וסגנון. סמל הרפובליקה הצרפתית לא יכולה להיות חסרת שיק.
לאחר כ-200 שנים של מריאנות אנונימיות, הוחלט ב-1969 להעניק לפסל האלגורי פנים צרפתיות מוכרות, וכמובן יפות. הראשונה שנבחרה להיות פני הרפובליקה הייתה השחקנית והדוגמנית בריז'יט בארדו. ב??ב??ה, כפי שבארדו כונתה אז, הייתה לסמל מין החל משנות ה-50. הפרובוקטיביות שנלוותה לפרסונה שלה, הארוטיות הרכה בסרטיה אשר רבים מהם כללו עירום מלא או חלקי, וחיי אהבה סוערים (היא החליפה בעלים ומאהבים ונקשרה רומנטית, בין היתר, לוורן ביטי, ז'אן פול בלמונדו, מרלון ברנדו, שון קונרי, מיק ג'אגר, לואי מאל וסרז' גינזבורג) לא מנעו את בחירתה לשמש כהשראה לסמל הלאומי. למרות שהימים היו ימי השחרור המיני של סוף שנות ה-60, סביר שבחירתה כסמל לאומי לא הייתה מתקבלת בכל מדינה. בארצות הברית, למשל, המודל הנשי נטה, עדיין, להיות שמרני. אבל בצרפת, כמו בצרפת, יופי מתפרץ, עירום וחיי אהבה סוערים אינם נתפסים בשום כבעייתיים באופן כלשהו. להיפך. הם היו לסמלה של החירות המקודשת.
רק לאחר 10 שנים בהן עיטר יופייה הפראי של בארדו היכלי ממשל וצדק רשמיים בצרפת, היא הוחלפה במריאן חדשה. לתפקיד נבחרה מיריי מאתיה, זמרת שאנסונים יפיפייה אשר במהלך 40 שנות הקריירה שלה מכרה עשרות מיליוני תקליטים, הקליטה מאות שירים שתמיד דיברו על אהבה וגם שימשה כמוזה עבור מעצבי על בצרפת כמו כריסטיאן לקרואה ופייר קרדן. עד היום, בשנות ה-60 שלה, היא נראית דרך קבע בשורות הראשונות של תצוגות בתי אופנת על בשבוע האופנה של צרפת. מריאן שלה הייתה מריאן מודרנית, עם פוני חמוד וחזה קטנטן.
ב-1985 הוחלט כי קתרין דנב, שחקנית הקולנוע שנודעה בתפקידי נשים יפות ומרוחקות והייתה המוזה של איב סן לורן, תשמש כפני מריאן החדשה. הכוכבת בעלת היופי הקלסי נודעה מאז פריצתה באמצע שנות ה-60 כאייקון אופנה אולטימטיבי. היא ידעה לאזן את מראה הבלונדינית הבנלית שלפעמים היה לה עם אופנה מתוחכמת בדמות מעילי צמר בצבעים עזים, מעילי פרווה, סריגים נשיים, חולצות מזכירה משולבות עם חצאיות מיני מחמיאות, ג'ינסים תחובים במגפי רכיבה, ותמיד עם משקפי שמש המעניקים הילה מסתורית. שיק חסר מאמץ שהיה כולו שלה. הרבה פעמים היא נראתה בבגדי 'הוט קוטור' של איב סן לורן או דיור. עד שהושק בושם על שמה, נהגה להשתמש רק בשאנל 5. עם מועמדות לאוסקר, זכייה בסזאר וסגנון נאמן לאופנה המקומית, דנב הייתה בחירה טבעית למריאן החדשה.
במחצית השנייה של שנות ה-80 נסק שמו של קרל לגרפלד, מעצב אופנה גרמני שנבחר להוביל את שאנל מאז 1983, כמי שהוביל את בית האופנה הוותיק לעידן חדש ועדכני ולהצלחה מסחרית. אותו זמן זכתה אינז דה לה פרסנז', דוגמנית צרפתייה בגובה של 1.80 מטר, משקל של 50 ק"ג ומראה אקזוטי, בחוזה בלעדי עם שאנל. תוך זמן קצר "אינס" הייתה למוזה של "קרל הגדול" והכימיה בין המנהל הקריאטיבי המוערך והפרזנטורית שלו הייתה לשם דבר בתעשייה. היא הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת תצוגות שאנל ונראתה מצוין בכל מה שהציגה. בחייה הפרטיים נודעה בסגנון ששילב בגדי יוקרה עם פריטי המוניים-לא יקרים כמו ג'ינס עם פנינים ושעוני יהלומים, או חולצת טי פשוטה עם חצאיות מיני של שאנל. אבל ב-1989 כשהוחלט לרענן את פני מריאן ושמה של אינס עלה כמועמדת רצינית להחליף את דנב, לגרפלד התנגד ואמר, לפי יומון האופנה wwd, שמריאן מגלמת כל מה שהוא משעמם, בורגני ופרובנציאלי. שהוא מאחל לאינס את כל המזל שבעולם, כל עוד הוא לא צריך לראות אותה או לשמוע עליה. וגם סיכם שהוא לא אף פעם ילביש מונומנטים היסטוריים". אינס אכן נבחרה להיות מריאן של תחילת שנות ה-90. בהמשך היא גם הפכה למעצבת אופנה בזכות עצמה ולאוטוריטה בכל הנוגע לסגנון. לאחרונה יצא לאור ספרה העוסק בייעוץ אופנה 'שיק פריזאי' (Parisian Chic). בסתיו שנה, לגרפלד והיא שמו מאחוריהם כל מחלוקת והשלימו פומבית. היא אף השתתפה בתצוגת אביב/קיץ 2011 של שאנל בפריז לשמחת הנוכחים. לגרפלד היה מרוצה ואמר ל-wwd: "היא מעבר למהממת, והיא גם פריזאית".
ב-1999, לאחר 10 שנות אינס דה לה פרסנז', הוחלט שמריאן החדשה תיבחר באמצעות משאל בקרב כל ראשי הערים בצרפת. לפי תוצאות המשאל, המועמדת שזכתה למרבית הקולות הייתה לטיסיה קסטה, דוגמנית יפיפייה שהחלה את דרכה בגיל 15, ובגיל 21 כבר הייתה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם. היא שימשה כפני מותגי על צרפתים כמו לוריאל, דיור ושאנל והייתה מהדוגמניות החביבות על איב סן לורן. בהלוויית המעצב ביוני 2008 היא הייתה אחת הנוכחות האלגנטיות ביותר. בזכות הצלחתה המקצועית בארצות הברית, היא גם נתפסה כשגרירת היופי הצרפתי. אותו זמן גם הוחלט שכל ראש עיר בצרפת יחליט בעצמו איזו מריאן הוא רוצה להציב בעירו. כך, קסטה הייתה למריאן חדשה במקביל לקודמותיה, במיוחד בארדו ודנב שפסלי מריאן בדמותן התגלו כפופולריים במיוחד. זמן קצר לאחר בחירתה היא הייתה למרכז מחלוקת עקב מעברה להתגורר בלונדון. למרות שהיא טענה שהצעד נובע מסיבות מקצועיות, התקשורת הצרפתית גרסה שמדובר בניסיון הימלטות מתשלום מיסים. מריאן של תחילת שנות ה-2000 התגלתה כלא ממש פטריוטית ואולי זו הסיבה מאחורי כהונה קצרה של לא יותר מ-3 שנים.
בסוף 2003 הביסה אוולין תומא, מנחת תכנית אירוח מצליחה בשם 'זוהי הבחירה שלי' (C'est mon choix) אשר צברה פופולריות בזכות סגנון הגשה פשטני וידידותי, מועמדות יפיפיות ומפורסמות כמו סופי מרסו וקרלה ברוני ונבחרה על ידי מרבית ראשי הערים בצרפת להיות מריאן החדשה. הבחירה בה התקבלה כפופוליסטית וכזו שנעשתה על ידי ראשי הערים במטרה להבטיח את הצלחתם בבחירות הבאות. בנוסף, בריאיון עיתונאי מאותו זמן למדריך הטלוויזיה VSD היא פרסה את השקפותיה על שלושת ערכי הרפובליקה ואמרה שחירות ואחווה זה בסדר, אבל לא שיוויון, כי שיוויון משמעותו בצרפת לשים את כולם באותה תבנית. האמירה לא התיישבה עם טעמה של האליטה הפריזאית שראתה במריאן החדשה גיבורה המונית חסרת תיחכום. לא עזרה לה העובדה שהיא בעלת תואר במשפטים ושימשה מספר שנים כמגישת חדשות. השאלה אם ליושבי בתי הקפה בגדה המרכזית הפריעה העובדה שמריאן החדשה לא מאמינה בשיוויון או שהיא פשוט לא שיקית ויפה כמו קודמותיה בתפקיד?