קייט וויליאם מתחתנים

    השמלה של קייטי: לבן, תחרה ואלכסנדר מקווין

    התופרות רחצו את ידיהן כל 30 דקות כדי לשמור על ניקיון החוטים, והמחטים הוחלפו כל שלוש שעות, הכל כדי לתפור שמלה יפה, אך חסרת אמירה אופנתית

    לירוי שופן
    (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    אחרי חודשים של ספקולציות ושמועות, בהם נשמר שם המעצב בסוד, הגיע סוף סוף יום הכלולות ואיתו חשיפת שמלת הכלה של קייט מידלטון. מעצבת השמלה היא שרה בורטון, המנהלת הקריאטיבית של בית האופנה אלכסנדר מקווין, זאת, על אף שבית מקווין הכחיש בשבועות האחרונים את מעורבתו בתפירתה.

    השמלה שמרה על איפוק מסויים, חמור מהנדרש בפרוטוקולים, שאינו מאפיין את עבודתה של בורטון בדרך כלל. ייתכן, שזו הייתה דרישתה של מידלטון, הידועה בטעם קלאסי. חצאיתה של שמלת הכלולות הייתה עשויה סאטן בגוון שנהב ובעלת שובל מעוגל וקצר באופן יחסי (ובוודאי בהשוואה לשמלה הגרנדיוזית של הנסיכה דיאנה). הבד עצמו ניחן בטקסטורה פרחונית, טון על טון, כמעט בלתי נראית. חלקה העליון לעומת זאת, היה בנוי ממחוך הדוק שמעליו מעין עליונית תחרה בשרוולים ארוכים, שהסתיימה בצווארון V עמוק. את הפשטות היחסית, הדגיש השיער האסוף חלקית של הכלה הטרייה.

    (תוכן מקודם)

    מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

    לכתבה המלאה
    ברגע האמת היא נראתה מאכזבת (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    "זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים", סיפרה בורטון על התהליך הארוך של יצירת השמלה, שהייתה עשויה ברובה משי. שיטת העבודה, הייתה שונה מכל יצירה של שמלה אחרת. כמתבקש היא נתפרה על ידי בית אופנה בריטי וכל החומרים ממנה נוצרה סופקו מחברות אנגליות. התחרה נתפרה כולה ביד, והתופרות רחצו את ידיהן כל שלושים דקות, כדי לשמור על ניקיון החוטים. אפילו המחטים עצמן הוחלפו כל שלוש שעות כדי לוודא שהן חדות מספיק. ערכה הגדול ביותר של השמלה נעוץ ברמה הטכנית הגבוהה בה היא נוצרה, כשכל קפל בשובל, שאורכו מעט פחות משלושה מטרים, הונח בשלמות על רעהו. בקלות, זהו יכול להיות מכונה פרויקט לאומי.

    בגדול, היא החמיאה מאוד ללובשת אותה, ושיוותה לה צללית נשית ואסופה. כל מעצבי האופנה שנשאלו לגביה היו תמימים בדעתם החיובית. מבקרי האופנה, מלונדון ועד ניו יורק, אף הם עמדו כמקשה אחת, מסרבים בכל תוקף לחבל באווירה החגיגית, למרות שספק כמה מהם היו מודים בכנות שמדובר ברגע של אופנה גדולה, או יופי יוצא דופן, כזה, ששווה איזכורים רבים כל כך, וניחושים רבים כל כך, בחודשים האחרונים.

    חברת אלכסנדר מקווין והגאווה הבריטית ניסו להכפיף ללא הרף את שמו של הגאון שהתאבד בשנה שעברה, לשמלה, כאילו ולא עומדת מאחוריה אישה אחרת לגמרי. פרשני אופנה, בתוספת הודעות מוכנות לתקשורת מטעם בית האופנה, הסבירו פעם אחר פעם כיצד מהווה השמלה צומת שחוצה ישן וחדש, גבוה ונמוך, בדיוק כמו הניגודים תחתם היה עובד מקווין עצמו. אולם, המציאות מגלה שאין שום קשר בין מקווין המעצב לתוצר הלבן שפסע באיטיות אל תוך הכנסייה. השמלה אמנם נאה, מחמיאה ואלגנטית, אך היא התקשתה לספק איזשהו בזיק של ערך מוסף. הניקיון בה היה כה קיצוני, כה משוייף, כה ארכיטיפי לשמלות כלה מקלישאת הנסיכות (לפחות הנסיכות שבנות המעמד הנמוך רוצות להיות), שהיא כמעט רמזה לפופוליזם. דבר, אם אפשר להתנסח בזהירות, שמקווין עצמו לעולם לא היה חי איתו בשלום. סביר, שגם הוא הכיר את אמירתו של אוסקר ווילד, הגורסת כי האמן שלם, רק כאשר המבקרים חלוקים בדעתם עליו.

    לא שכל זה משנה. בהתחשב בנסיבות, השמלה של מידלטון היא הצלחה. אחרי הכל, היא יצרה כל את מה שנדרש מהנסיכה החדשה של הממלכה המאוחדת: תמימות דעים.

    (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
    (צילום: רויטרס)
    הצצה חזיתית למחשוף (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
    שובל קצר באופן יחסי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
    (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
    לשם השוואה - קולקציית חורף 2012 של שרה בורטון למקווין (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully