קדימה פנה

לקראת סוף הסרט הדוקומנטרי "ולנטינו - הקיסר האחרון" (שביים מאט טירנואר ב-2008), המסקר את חייו של מעצב האופנה האיטלקי ולנטינו, נראה המעצב עם קרל לאגרפלד, בחלל תערוכה שמסכמת את פועלו של ולנטינו. לכאורה, נראה לפנינו זן נכחד של שני אריות שהיו כאן לפני שהתאגידים השתלטו על הכל, והכתיבו את סדר היום של מי שמתרגשים מרקמה, ושמחלתם היא פרפקציוניזם חולני.

ולנטינו, שפרש מבית האופנה שנושא את שמו חודשיים לאחר מכן, מרגיש בטוח בחיקו של לאגרפלד, ואפשר להבין אותו. לאגרפלד הצליח בשנים האחרונות להפוך לחיית תקשורת משופשפת, שמצליחה להקדים את כולם בהבנת המרחב שבו פועלת האופנה בשני העשורים האחרונים. הוא הצליח לעשות את כל הצעדים שמבקריו יקראו להם 'פופוליסטיים', מבלי שאלה יידבקו אליו.

כשלאגרפלד עיצב קולקציית קפסולה ל-H&M הוא עשה את זה כשזה עוד היה נגוע במידה של חדשנות. כשהשיל ב-2002 42 ק"ג ממשקלו, ונצמד לגזרה הדקיקה שמלווה אותו עד היום, הוא לא בחל באמצעים, ושיתף את כולם בהרגלי האכילה שלו. בסתירה מוחלטת לתמיכה שהפגין בעבר במראה ההירואין שיק, הוא השתלב מהר מאוד בטרנד "הלוק המלא" ששיגע את התעשייה לפני כמה עונות, כשצילם יותר מבחורה אחת שלא היתה עולה על המסלול שלו.

רשימת המכולת של נקודות הראשית שבהן נכח לאגרפלד שנייה לפני שעבר לגחמתו הבאה, היא אינסופית, ולא משנה מה ייכנס בה, תמיד ייצא ממנה אותו הלאגרפלד, שכוחו בשנים האחרונות מתבטא במלים יותר מאשר בפועלו הממשי. וזה עלול להוציא כמה אנשים משלוותם. לאגרפלד הגיע למה שהגיע, מתוקף היותו מעצב ובפועל, הכל מתיישב במקום. רובנו הגדול יודע היום שמעצב הוא הרבה יותר מהיכולת לעצב קולקציות. מדובר בראיית עולם כוללת, שמקנה לך השפעה, שחודרת הרבה מעבר לעוביו של הטקסטיל.

כך למשל, בפעם האחרונה שלאגרפלד הוציא תחת בית האופנה שאנל תצוגה בלתי נשכחת בקטגוריית הפרט-א-פורטה, בקיץ 2010, הסיפור היה הרבה יותר מהקולקציה עצמה. לאגרפלד יצר תפאורה כפרית שקיבלה לתוכה סיפור אגדה גרמני, שבשיאו הציג משולש אהבה רומנטי בין שלוש המוזות שלו לאותה עונה – פרייה בהה אריקסן, באטיסט ג'יאביקוני ולרה סטון. משולש משעשע ש"הופרע" על ידי נוכחותו של לאגרפלד על המסלול. תעשיית האופנה שנהנתה מכל רגע, זכתה לייבא לתוך עצמה מאותה התצוגה את הקלוגס - כפכפי העץ המאסיביים, שעד לאותה עונה נראו בעיקר על אמהות תל אביביות עם עבר קל של פרחיות.

אז למה הכל מתקבל בכזאת קלות? לא רק בגלל שהכוח של לאגרפלד הופך כל צפרדע שהוא בוחר לנסיך, אלא כי תמיד יש שם משהו עמוק יותר. אולי עמוק מדי, לנוכח הביקורות האחרונות, שמכניסות את לאגרפלד לקטגוריית הפופ-ארט, אך מסתכלות אך ורק על העטיפה.

ממרום מעמדו, האיש מרשה לעצמו לומר הכל, כאילו היה סוג של תת מודע פרוץ. במקום לנסות להסביר את ההגדרה שלו ליופי, הוא טוען כי יופי הוא תלוי זמן, ודוחק הצידה את התפיסה ההומוגנית של יופי, שמתאימה לרוב להלך רוחו של מעצב זה או אחר. באותה נשימה הוא יסביר, למרות שהוא חי מעיצוב בגדים, שאופנה היא בעצם "איזושהי אחיזה איתנה בהווה". פנינים נוספות שהוא שטח בראיון להארפר'ס באזאר מלפני 3 שנים, היו "קני רק בגלל שמשהו מרגש אותך", כי בסופו של דבר "לשוטט מחנות לחנות נחשב היום לסוג של חרדה תרבותית".

בראיון שנערך עמו לאחר קולקציית הקוטור האחרונה שלו, שנשאה בשורה מבהיקה ולבנה של יופי שמעטים היו יכולים ליצור, הסביר לאגרפלד את הבחירה שלו בנעליים שטוחות ובאווירה נינוחה, בעובדה ש"הוט קוטור בלי נונשאלנט זה פשוט מופע דראג קווין". לאגרפלד מצליח להפוך גם את הקוטור לרלוונטי, לחלום שכולנו היינו רוצים לפסוע איתו על חוף הים. וזאת, נכון לעכשיו, היא הפרשנות היחידה שעלולה להשאיר את הקוטור בחיים.

היכולת לראות את זה, קשורה בכך שלאגרפלד הוא אחד האנשים החזקים ביותר בתעשייה, שממשיך להישען על דבר אחד פשוט – רגשות. זה נשמע קיטשי, אבל רק ככה הוא מצליח לחמוק בכזו קלות מהמנגנון שכולם הופכים שבויים שלו. עורכת ווג הצרפתי לשעבר, קארין רויטפלד, ציינה בראיון שנתנה לדר-שפיגל, כי לאגרפלד אינו נתון בתוך הלחץ שבו נתונים רוב המעצבים, לחץ שמוביל לא פעם לקריסתם. לאגרפלד חוצה את תעשיית האופנה הלוך ושוב, כאילו אנשיה לא היו שם, זאת מפני שמתוקף היותו המנהיג הבלתי מעורער של האופנה – הקיסר האחרון – הוא יכול להרשות לעצמו לחיות בתוך הסתירה. היא לא מאיימת עליו באותו האופן שהיא מאיימת על מעצב צעיר שעסוק בבניית האישיות שלו.

ככלות הכל, גם מבעד לבקבוקי דיאט קולה ושלגוני מגנום שבירים, כל הצקצוקים נעלמים, כשהאפשרות לראיין את לאגרפלד, גורמת לכל מבקריו לרייר. אולי כי בסופו של דבר ובמילותיו, "אופנה היא חשובה, אבל היא לא המרענן היחידי".