אחד הבניינים הוותיקים בכניסה לנמל יפו, זה המשמש את צופי-ים והיה ידוע בצבעיו העגומים, כוסה בימים האחרונים בשכבות של גרפיטי ניאוני ודמויות מצויירות שנלקחו מעולם הקומיקס. למרות החשד כי מדובר בתוצאה של פשיטת אנרכיסטים לילית, הרי המציאות מגלה טפח ממוסד יותר. הקישוט האורבני, הזר כל כך לסביבה המתקלפת, הוא למעשה יריית הפתיחה של פרוייקט אופנת הרחוב החדש של קסטרו, שיושק באופן רשמי באמצע החודש.
הפרוייקט מכונה "פרוייקט הרחוב של קסטרו" castro street project ולטענת קסטרו העבודה עליו נמשכה למעלה משנה וחצי, בה חברו מעצבי הסטודיו לעיצוב, אל שורה של אמני גרפיטי, מקומיים וזרים. המטרה, להצליב בין שתי הפלטפורמות, אופנה וגרפיטי, ולטשטש את הגבולות בין הקיר הלבן לחולצת הטי הלבנה. התוצאה הסופית באה לידי ביטוי בשני אופנים. הראשון קולקציה של חולצות טי גרפיות (+חצאית אחת ותיק) לגברים ונשים, המקושטות בעיצובים ואיורים שנוצרו תוך שיתוף פעולה; השני הפנינג של מספר ימים בו יכסו אמני הגרפיטי חמישה בניינים באזור נמל יפו באותן כתובות גרפיטי שמצאו מקומן על גבי החולצות. חולצות הטי שעוצבו במסגרת הפרוייקט ימכרו בחנות פופ-אפ מעוצבת שתוקם במקום, ותשלב מיצגי וידאו ושאר חומרים מתוך תהליך הבנייה של הקולקציה.
חולצות הטי בפרוייקט הן תוצר מושקע. גם אם קולקציית הנשים עולה בכמה רמות על זו לגברים, בעיקר בגלל מגוון הגזרות הרחב ושילובים בין סוגי בד שונים. חלקן עברו שטיפות שמן וצבע, והן בעלות מרקם וצבעים חיים. בחלקן אף הודפסו סימנים מקווקווים סביב בית השחי, כהצעה לגזירת שרווליהן. ניכר גם, שאיורי הגרפיטי נוצרו כחלק הוליסטי מהחולצות, ולא הודבקו עליהן כלאחר יד, כפי שמדגימה חולצת טי בגזרת אובר-סייז מכופנת, שעליה מתפרש פרפר ענק, אשר במבט נוסף מתגלה עליו שמו המוסווה של אמן הגרפיטי.
אולם, מה שהיה עשוי להיות שיתוף פעולה חתרני (שהרי אין סיבה אחרת לפנות לאמני גרפיטי מלבד חתרנות) מתברר במהרה כאופנה חסרת נשמה. עוד לפני שנוגעים במשמעות של צעד כזה עבור קסטרו, קשה להתעלם מהשוואה מתבקשת. חולצות מצויירות בנוסח הזה, זלגו מתרבות הרחוב היפנית והאמריקאית עוד בתחילת העשור. ספק אם בתוצר של קסטרו יש ערך מוסף שמצדיק השקה בסדר גודל כזה. מעבר לכך, חלק מהחולצות ניחנות בעומס ויזואלי (אבנים שהודבקו על ציור של נערה, שבשערה המאוייר משולבת סיכת-סרט אמיתית) , ובקישקושי קומיקס ומאנגה, שיקשו עליהן לגעת בצרכנים הנמצאים מעל לגיל הצבא. הנקודה הזו גם מבהירה, שכאשר יצירה היא מסעירה, אין לה גיל אמיתי. כאן, זהו מוצר שעשוי להתחבב בעיקר על נערות שחיות באשליה שהלהקה good charlotte היא פאנק בועט. צורם, שאמני גרפיטי ידועי שם, שוכנעו לצעד מסחרי כל כך, שאין לו שום רמז לאנרכיה או להתנגדות. כרגע, דבר אינו מבדיל אותם משורה של מעצבים גרפיים מהסוג הנתון בקיוביקל.
אילולא הפרויקט הזה, שמלווה כאמור בצביעת בניינים, מיצגי וידאו ושאר ירקות, היה מושק ברעש גדול כל כך, ייתכן שהוא היה הולם את מימדיו הצנועים. 50 חולצות טי הן עדיין לא קולקציית קפסולה ראויה. זו שעיצב אלון לבנה לקסטרו, להבדיל אלף הבדלות, הייתה אפקטיבית הרבה יותר והושקה באירוע קטן פי כמה.
עבור קסטרו, חולצות הטי הן צעד אסטרטגי טהור. אין לו דבר במשותף עם אופנה ולכן אין באפשרותן לשנות משהו לגבי התדמית הקלוקלת שיש למותג, הנחשב מעודכן פחות ממתחרות כזארה. חולצות טי, הן פשוט הפלטפורה הנגישה ביותר בשביל ליצור שיתופי פעולה. באופן יחסי, הן בעלות ערך סיכון נמוך ופונות מכנה משותף רחב. גם הציורים שהודפסו עליהן, מאירי עיניים ככל שיהיו, עדיין ניצבים על ציר הומור-רומנטיקה-קיטש. מתברר, שזהו בסך הכול ניסיון נוסף ליצור רחש תקשורתי בזמן המלחמה ברשתות הזרות, לנסות לאמץ תדמית פרועה, קולית, המלווה גם בקמפיין שמבקש מהאנשים לצאת לרחוב (שוב ערומים).
כל זה כמובן, אינו מסווה את את כאב הלב לנוכח כמויות הממון העצומות שנשפכו כדי לשכנע את מי שלא ישוכנע לעולם, שהחברה השמרנית הזו פורצת איזשהו גבול, מגדירה מחדש מהו רענן. לקסטרו הרי יש פיקסציה עם חולצות טי, והם מנצלים כל הזדמנות מסרטים של דיסני ועד רחובות תל אביב כדי להוציא עוד קולקציה שלהן במהדורה מוגבלת. על הרקע המצוייר הזה, אם מדברים במושגים של מלחמה, פרויקט אופנת הרחוב הוא כמו השקיית עציצים בעת הקרב. אמני גרפיטי, על הילתם העוקצנית, אינם יכולים לנער את תדמיתה של חברה כה ממוסדת. לכל היותר, היא מנערת את תדמיתם.
אולי לא היה אפשר לסכם זאת טוב יותר. כפי שאחד מנציגי החברה אף אמר לקראת סיום מסיבת העיתונאים "שלא יחשבו שאנחנו מעודדים השחתה של מבנים, זה הכול נעשה בצורה מסודרת". ברגע אחד, התברר עד כמה מסרבים בקסטרו לפתוח את הראש, ולצאת מהקווים.
קסטרו סטריט פרוג'קט: 17 במאי עד 21 במאי, נמל יפו.
טווח מחיר לחולצות: 90-160 שקלים בכל סניפי קסטרו.