הגרוב של אריה דרעי

לפני כשבוע דיווח העיתון 'ניו יורק טיימס' כי היפסטרים במגבעות פדורה רחבות שוליים המכונות 'בורסלינו' - אותם הכובעים בהם מתהדרים חרדים מזרמים שונים ביהדות - החלו צצים באופק של שכונת וויליאמסבורג בברוקלין, הסמוכה למנהטן, אחרי שנים רבות שלא הייתה לכובעים האלה נציגות משמעותית על ראשים חילוניים צעירים, שלא לומר נוצריים.

למרות הרושם הראשוני שעלול להיווצר, במיוחד כאשר עולה בני ברק בתודעה, אין זוהי מיסיונריות מסוג חדש. בסך הכל, מדובר על אקט סגנוני עוכר שלווה. מה שהיה עד היום חלק ממדים מזהים של קהילות אדוקות ומוגדרות מאוד, הכוללים לרוב את הכובע המדובר וחליפה שחורה תואמת, שינה לחלוטין את יעודו ונעשה בימים אלה אביזר אופנה שנתלה מעל מכנסי סקיני וחולצות וינטג' משובצות.

וויליאמסבורג, בכל אופן, אינה המקום יחיד שמעיד על התעניינות גוברת בכובעים האיקונים. לבד כי בחוגים מסויימים באירופה הם הפכו פופולריים מאוד, בעיקר בקרב נשים אגב, בחודשים האחרונים מספר ידוענים מכתיבי אופנה החלו תורמים גם הם תרומתם המתבקשת לעניין, הופכים חשד לטרנד למציאות בת קיימה. ריהאנה, ג'וני דפ, כמו גם הדוגמנית והמעצבת ארין וואסון ועד המעצב שהואשם באנטישמיות ג'ון גליאנו, תועדו באירועים שונים כשהם חובשים מגבעות הדומות בסגנונן לבורסלינו, מי עם שוליים רחבים יותר ומי פחות. כאילו, ושני עשורים לא מפרידים בין בוי ג'ורג' על כובעיו ושמלות הקפוטה - או הקולקציה החרדית והמפורסמת של ז'אן פול גוטייה – להווה.

כובעי פדורה הם מהמגבעות הפופולריות של המאה העשרים, לפחות לעין מערבית, וזכו לאין ספור ווריאציות. בבסיסם הם שומרים תמיד על נוסחא הכוללת שוליים בולטים, לעיתים מעוגלים כלפי מעלה, חזית מכווצת מעט וסרט 'גרוסגריין' (סאטן) המקיף אותם. לרוב הם עשויים לבד צמר, אך קל לאתר אותם בחומרים אחרים. השם פדורה, אגב, נעוץ במחזה שנכתב בסוף המאה התשע-עשרה, בו הגיבורה חבשה כובע מסוג זה. בתחילת דרכו ההיסטורית, היה זה אביזר לנשים. רק לקראת שנות ה-20 זלג לגרדרובה הגברית, והתבסס כאחד הסממנים המזוהים עם מעמד הביניים, בארצות הברית וגם באירופה. מכאן, שדרכו אל ראשו של המפרי בוגרט, או אינדיאנה ג'ונס, הייתה לכל הפחות מתבקשת.

בורסלינו הוא אחד מבתי המלאכה הידועים לייצור כובעים, שהוקם באלסנדריה, איטליה, ב-1857. למרות ההיצע הגדול, במשך השנים הוא הפך שם גנרי לכובעי פדורה מסוג מסויים - כהים, נוקשים ועם תיתורה רחבה יותר, מתפתלת ומסתירה את העין. מאפיין, המשווה להם ניחוח פזרני ועתיר מסתורין. על אף שיש למגבעות האלו, תמיד צרות בחזיתן וחדות מבע, נציגות במקומות רבים, הרי באמצע המאה העשרים, החלו קהילות יהודיות אורתודוכסיות, חסידיות ולא חסידיות, לנכס אותם כחלק מסגנון הלבוש שלהן. המטרה, יש להניח, היא ליצור בעזרת הכובעים השחורים וגדולי הכנף הפרדה מהסביבה הקרובה. אחרי הכל, טמונה בהם היכולת להגן מפני הגשם ולהצל על העיניים מפני השמש.

בשנים האחרונות כיכבו בעולם האופנה, בקרב שני המינים, בעיקר כובעי פדורה צרים, קלים ומודרניים, חלקם עשויים קש או חומרים מחייבים פחות מלבד צמר. כאלה המתאימים לרוח נונשלנטית של קרוז, ופחות לאישיות אסופה של ג'נטלמן המקפיד בגינונים. הבורסלינו, מלבד גיחות נקודתיות בשנות ה-50 וה-80, המשיכו לשרת את הראש היהודי החרדי. ניכר, שמעצבי האופנה מצאו בהם רמז לעולם שמרני, כזה שאינו הולם את השיחרור המיני שהגיע לשיאו בשנות התשעים של המאה הקודמת.

הופעתם המחודשת של כובעים כהים ונדיבי תיתורה בוויליאמסבורג, או בכל מקום אחר בחודשים האחרונים, על חשבונם של כובעים צנועים יותר, היא אינה מקרית. על אף שהניו יורק טיימס ניסה לקשור בינם לבין השפעות מעולם הדת היהודית (רק לאחרונה הציג בית האופנה הרוסי 'סיינט בסריון' קולקציה בהשפעה חרדית) סיבת הימצאותם נדמית נרחבת הרבה יותר. בגדול, זהו טיפטוף ראשוני מסופת הכובעים שעתידה לכסות את הנוף בעונה הבאה.

כל טרנד אמנם מתגבש בשוליים או על ראשיהם של ידוענים אקסצנטריים, אבל מקבל מעמד ממשי רק כאשר הוא עולה למסלול. כובעי לבד רחבים, ולא רק כאלה שדומים לבורסלינו, הם חלק מהותי מקולקציות חורף 2012, ואולי אחת מהבשורות המשמעותיות, הן לגברים והן לנשים. ספק אם אפשר לצלוח סיקור אחד של שבועות האופנה האחרונים שנערכו בניו יורק, מילאנו ופריז, מבלי להיתקל בכיסויי הראש. תחת השראות הנעות מנערי איימיש ועד המערב הפרוע, מהרוח הקלסיציסטית של סוף המאה ה-19 ועד דמויות של סייסים, הציגו בתי אופנה מרכזיים כדוגמת לנווין, דיסקוורד, דיור ורבים אחרים גרסאות שונות לאותו הרעיון.

אולם, כפי שכל פשיוניסטה יודעת, קולקציות חורף 2012 הוצגו בינואר או בפברואר האחרונים, אך יכנסו לבוטיקים רק לקראת אוגוסט. נוצר מצב בו הקהל נחשף לטרנד מפתה, אך נדרש לסבלנות אין קץ (ושישה חודשים הם זמן בלתי נסבל בקטגוריות של אופנה) כדי לממש אותו. הפתרון? לגשת אל חנויות הכובעים הרלוונטיות לעניין, כמו אלו של בורסלינו, ולהקדים את הצפוי. אותם היפסטרים של וויליאמסבורג, פשוט קוראים כהלכה את מפת האופנה. כך או כך, אין זה משנה איזה שם יש על הכובע. הוא רחב מספיק ליצור את האפקט הנחשק, על ידי האנשים הנכונים שרוצים להקדים את הזמן, ועל הדרך להבטיח שהמגמה, היא עובדה מוגמרת.

לשאלה, מדוע הגו המעצבים את הכובעים הספציפיים האלה דווקא עכשיו, יש אין ספור תשובות. חלקן נוגעות בסרטים כ'אומץ אמיתי', חלקן קשורות אל רצונו החדש של עולם האופנה לחזור אל אבות היסוד של העושר והקלאסיקה. אל חזותם של מעמדות עליוניים. יש שמכנים זאת, להחזיר עטרה ליושנה.