עם צלב על הגב

עומר פויזנר היה מוכר עד לאחרונה בעיקר כסטייליסט. לפני עשר שנים, בגיל 19, עלה על טיסה לניו יורק, ובמהלך בעיר התחיל לעבוד עם הצלם איתן טל. מכאן נסללה הדרך לטייטל 'סטייליסט', מקצוע שמאוחר יותר עזר לו לעבור בשלום את לימודיו בשנקר, שהסתיימו 2010. "העיצוב תמיד חיכה לזמן הנכון", הוא מציין. "הסטיילינג היה משהו שכשהתחלתי לעסוק בו היה אמור להימשך עד תחילת הלימודים, אך הוא צבר תאוצה, והפך לקריירת ביניים שנמשכה עד סוף הלימודים".

אם כך, לראיון הזה, שמתנהל במייל, הוא מגיע כמעצב. במיוחד כשעומדת לזכותו קולקציית הגמר המרשימה שהציג בשנה שעברה. בעקבותיה התקבל לפני חודשים אחדים לעבודה אצל המעצב הניו יורקי אלי טהרי, אצלו עשה סטאז' במהלך לימודים.

"יש עומר אחד, והוא אדם שחולם על צבעים, ריחות, צלליות, עולמות רחוקים, פנטזיות ואשליות, שרוצה אסתטיקה בלתי הגיונית שהאנשים והעולם שבה יהיו כמו תיאטרון שבו כל אחד מבטא את עצמו בצורה יוצאת דופן. יש עומר שרוצה להנציח רגע של אסתטיקה יפה או עצובה, רגע שייכנס ללב, לראש או לתודעה. אני מאמין גדול ברגשות לא מובנים שמחלחלים אלינו בלי שנבין אותם. בדיוק כמו אהבה".

"אופנה היא העולם הרחוק הזה שהציפור עפה אליו ושהכל שם אוטופי, במובן הטוב והרע של המילה".

"אני מניח שהכוונה לישראל. נכון לעכשיו אני גר בניו יורק, ומעצב תחת בית אופנה שבו הפרקטיקה והפנטזיה שלובים זו בזו. תמיד אעצב מהמקום של הפנטזיה. אני גם מאמין שהדברים קורים מעצמם, שאחרי הפנטזיה תבוא הפרקטיקה ממנה אוכל להתקיים".

כחלק מאותה פנטזיה אניגמטית שנחשפת בפרויקט הגמר, בולטת זווית ראיה שאינה מתיישבת בשלמות עם הלך הרוח המקומי שלנו. פויזנר מספר שהוא נמשך ל"סגנון נשי ובטוח בעצמו", אך ניכר שאותו ביטחון מתבטא באפשרותן של הנשים שלו להתכסות באופן כמעט מוחלט. הוא מספר שבפרויקט הוא בחר "לחקור את מקומן ואת דרך הצגתן של הנשים הקדושות בנצרות הלטינית אמריקאית. אותן נשים קדושות מוצגות כשהן מכוסות מכף רגל ועד ראש בבגדים, תכשיטים וקישוטים המסתירים את הגוף הנשי ואת צורתו הטבעית". מעבר למקור ההשראה, לפויזנר היה חשוב "למזג בין אותה אישה שעטופה כנגד רצונה, אל מול האישה שמתעטפת כדי להעצים את נשיותה".

התוצאה הסופית יצרה דמויות חזקות ומושכות, שמצליחות להתגבר על היעדר סילואט ברור, או עור חשוף. חלק גדול מהכוח שלהן נתון, על פי פויזנר, בגב שלהן.

"הבחירה בגב היא לא כקנבס אלא כנקודה פגיעה. הרי אין לנו עיניים בגב, ואנחנו אף פעם לא יודעים או רואים מה מתרחש מאחורינו. השימוש בגב הוא סימן לביטחון ולשקט פנימי שצריך להיות לאדם, שעבורו החזות הפרונטאלית איננה הדבר היחיד שחשוב לו וגם מאחור הוא אומר על עצמו משהו".

לפויזנר ברור למה הוא נמצא כרגע במקום שבו הוא נמצא, המצליב בין האמנותי לפרקטי. "כרגע אני עובד בבית אופנה מדהים עם אנשים יצירתיים ומעניינים שמאפשרים לי לבטא את עצמי במידה מספקת. אני לומד כאן הרבה ומשתדל לתרום כל מה שיש לי למקום".

"אני לא באמת יודע מה יהיה, אם אמשיך לחיות בגולה או שאחזור לארץ. ובכל מקרה, אני משוכנע שביום הנכון ובזמן הנכון אצור ואעצב דברים שהם שלי. כרגע אני נהנה מעבודת צוות פוריה".