פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על אם הדרך

      ביקל עוברים לרחוב הראשי של נווה צדק ואפילו משיקים סרטון וידאו לכבוד קולקציית הקיץ. כמה חבל שבדרך לנשים האמיתיות הם מחטיאים את ההזדמנות ליצור תשוקה כלפי אופנה

      על אם הדרך

      בוטיק האופנה "ביקל?" מעתיק בימים אלה את כתובתו בנווה צדק לחלל מרכזי ורחב ידיים ברחוב שבזי הסמוך, כך שיוכל להיות גלוי גם לעוברים ושבים ולא רק ליודעי דבר. במקביל הם גם משיקים קולקציית קיץ חדשה המלווה, כמיטב המסורת שפיתחו, בסרטון וידאו. וכרגיל, אותו קליפ משמש גם במה של ביקורת. ביקורת על עולם האופנה, בעיקר מצד הכבלים ההדוקים, קרי הבגדים, שהוא פורש על גופנו בכל אחת משעות היום.

      קולקציית קיץ 2011 של ביקל (יח"צ)
      נמאס מנשים אמיתיות? ביקל (צילום: יח"צ)

      מעניין להתבונן על הקולקציה דווקא מתוך אותו הקליפ. הסרטון צולם בתיאטרון "קליפה" ומתהדר בחלל עירום ושחור, שבו נוכחים רק שלושה אובייקטים: מנורה, ארון בגדים ושרפרף-סולם. שלושת האובייקטים נוצרו על ידי האמנית-מעצבת רבקה פוטשבוצקי. הם נקראים "ערכת חדר", בדומה לערכות נוספות שמלוות חיים נשיים, כמו ערכות טיפוח או איפור. פוטשבוצקי עיצבה את הערכה במיוחד לסרטון של ביקל, כדי לייצר בחלל המצולם תחושה קונספטואלית של חדר הלבשה, ולהותיר אותו בו זמנית עירום דיו כדי לשמש גם כמסלול תצוגה. בחלל הזה מתלבשת ומתפשטת הדוגמנית מורן יצחקי אברג'ל. ברקע נשמע השיר "קוסמטיקה", שנכתב על ידי זוהר וגנר ולהקת המסריחים במיוחד עבור המותג.

      הרבה אנשים מוכשרים יצרו את הקליפ הזה, שהוא משעשע למדי. למשל, בדרך שיצחקי אברג'ל מענטזת בו תנועות גוף שהיו מנת חלקן של דוגמניות בשנות ה-80'. או מילות השיר, שמתארות בקולה הדרמטי של וגנר את כל הטיפולים שהיא עברה, כל הטיפולים שנועדו להפוך אותה ליפה יותר, אך מונעים ממנה לצאת לרחוב בשמש, שכן זו פוגעת לה בעור. בקיצור, אירוניה וסרקזם במיטבם.

      קולקציית קיץ 2011 של ביקל (יח"צ)
      מחמיא או שלא מחמיא? ביקל (צילום: יח"צ)

      הכל נהדר בסרטון הזה, שאפילו מעורר את החשק ללחוץ שוב ושוב על repeat. מנגד, הבעיה היא שהוא אינו מייצר חשק ורחוק מלשרת מותג אופנה, גם אחד כמו ביקל, שרוצה ליצור בגדים לנשים אמיתיות ואפילו לשפוך מידה של ביקורת על העולם ועולם האופנה בפרט.

      כך, הקליפ מתחיל עם שמלה רחבה ואדומה שאינה מחמיאה בשום צורה אפילו לדוגמנית, וממשיך במעבר לגופייה בכחול רויאל, בעלת מחשוף מעניין – נשי לעילא אך גבוה מדי -שמוצמד למכנסי חאקי המסתיימים מתחת לברך. כמו השמלה שקדמה לו, אלה אינם עושים טוב אפילו לדוגמנית. ממשיכה את הלוק הזה טוניקת פרפרים ללא שרוולים בעלת קו אמצע כתום שמשתלבת עם מכנס דומה, הפעם בצבע חום. מחמיא זה עדין לא מצליח להיות.

      מוטיב הבגדים הלא מחמיאים ממשיך, והוא הולך יד ביד עם שעמום פשוט, שלא ברור כיצד מישהי, במקרה הזה טל אנג'ל, חתומה עליו כמעצבת. פריט אחד שמעורר חיוך גם מעבר לקומדיה שמייצר הסרטון הוא מכנסיים לבנים בעלי כיווצים. מלבדו השמלות, המכנסיים והחולצות והטוניקות של הקולקציה לא מצליחים להבהיר את עצמם ואת הבחירה לייצר אותם.

      התהיות לגבי הסרט לא מסתכמות רק כאן. לא ברור גם מדוע בביקל בחרו לשחרר את האישה שלהם על ידי טשטוש מוחלט של כל קו מתאר שמלווה את גופה. טיעון הנוחות הוא לא הכרח המציאות. יש היום עיצובים רבים שמתרחקים מהגוף מבלי לשכוח לחלוטין שהוא נוכח שם גם מבעד לגזרה הרחבה.

      קולקציית קיץ 2011 של ביקל (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      ישנו רצון לשאול מה קרה לביקל העונה, הרי הלך הרוח הזה מלווה אותם מאז יום הקמתם. אך הדבר שהצטייר בעונות הקודמות כבגדים נעימים, שמצטיינים בבדים טבעיים, ובגזרות חופשיות, הפך לפתרונות לבוש במובן המשעמם והבנאלי ביותר של המילה.

      ייתכן שהמצב הזה נוצר משום שביקל מסוגלים לדבר על הבגדים בעיקר ממקום של צורך. הם אפילו מצהירים - "ניתן ללבוש אותם בשעות שונות ובמצבים שונים לאורך היום; הם ניתנים ללבישה בצירופים שונים ומשלימים את שאר הפריטים במלתחה ללא צורך בהתחדשות מתמדת. כמו כן הם נוחים לנסיעה או נשיאה: מתקפלים, נארזים, מתכבסים ומתייבשים בקלות". מה שנשמע כמו פרסומת לבגדי עבודה, או בגדי קמפינג, שכל שחשוב בהם הוא הפרקטיקה ולא האופנה, בא לידי ביטוי שוב ושוב בקולקציה עצמה.

      זה לא הדבר היחידי שנותר בחוץ. בביקל מבקרים את עולם האופנה בו "דוגמניות הולכות הלוך ושוב על מסלולי התצוגות. הליכה ללא התחלה וללא סוף, הלוך וחזור, הלוך וחזור. נשים עם מבט חסר הבעה המציגות בפנינו את היצירות החדשות במעין תיאטרון פנטסטי, מנותק מן החיים". זו אינה אמירה שקרית, וזה לא שלא היינו שמחים לראות גם אופנה אחרת, אך ביקל חושבים ככל הנראה שכדי לבקר את האופנה צריך לא לעשות אופנה.

      אנו מכירים את המסקנה הזו. מסקנה ישראלית שגורה ומוכרת, שחושבת שפרקטיות עומדת בניגוד מוחלט לאסתטי. הפעם המסקנה הזו מגיעה מכיוונו של מותג לא ישראלי בעליל, שרחוק מלפנות לנתח גורף באוכלוסייה. אולי זה עוד ישתנה. ככלות הכל, בעונות האחרונות אפילו "קום איל פו", המותג האופנתי הישראלי החברתי בה' הידיעה, הבין שמותר לו לעשות אופנה וגם לצעוק את צעקותיהן של מי שהחברה שכחה לדאוג לו.

      עד שביקל יחליטו ללכת באותו הכיוון, הקולקציה שלהם, על אף הסרטון המוצלח, עלולה רק להשיב את הצופות במנוסה לעולם האופנה המסורתי. וזאת מתוך היכרות עמוקה, אך לפחות מעניינת וסוחפת, עם מגרעותיו ויתרונותיו.

      להשיג: שבזי 54, נווה צדק, תל אביב; רחוב אחוזה 175, רעננה.


      טווח מחירים: פריטי כותנה 240–490 שקלים; פריטי משי 440-750 שקלים.