פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כובע טמבל: "צו האופנה" מתעדת היטב את הידרדרות האופנה הישראלית

      ‫"צו האופנה" בהנחייתה מלאת ההומור של קרן מור מתארת בצורה חכמה ומעשירה את הידרדרותה של האופנה הישראלית. לירוי שופן מכנסי חאקי

      יותר משלוש שנים ואיסוף אין סופי של חומרי ארכיון מימי העלייה הראשונה ועד היום נדרשו כדי להפיק את חמשת פרקי "צו האופנה" שעלתה אמש (חמישי) לאוויר. זהו פרק זמן ארוך מאוד לכל הדעות, שסביר להניח שהפרט המפתיע ביותר שקשור אליו הוא לא האם מדובר בקשיי הפקה ושאר ירקות, אלא בעיקר על מה יש בכלל לספר, שמצריך עבודה כה מאומצת.

      עבור מרבית ההדיוטות, ועבור מרבית תושבי מדינת ישראל, היסטוריית האופנה המקומית היא נושא שיכול להסתכם במקרה הטוב בקמפיין השערורייתי של קסטרו עם ליאור מילר. מטיבי הלכת, עשויים אולי לציין את לאה גוטליב ובית בגדי הים "גוטקס". כך או כך, יש שעשויים לחשוב שמדובר בבחירת נושא תמוהה מצד יוצר הסדרה, נפתלי גליקסברג ומחלקת התעודה של הערוץ.

      אבל מה שנדחק, ונראה שולי במבט ראשון, מבקש כעת לפרוץ החוצה בעוז ולהוכיח את חשיבותו. מספיק לצפות בשני הפרקים הראשונים כדי להבין את חשיבות המפעל, שנוצר - כפי שנרמז בהקרנת הבכורה ברמזים עבים על ידי גליקסברג - במאמצים כמעט עילאיים. זהו ניסיון לכתוב היסטוריה אלטרנטיבית, לשקף את מאורעות הזמן דרך הבגד והגוף, כמעט יש מאין. עם הצפייה בתוכנית מתחוור, עד כמה עלובה באמת מורשת האופנה המקומית, ולו מפני שמעטים מדי האנשים שהשכילו בכלל לדבר עליה עד היום.

      מתוך הסדרה צו האופנה (יח"צ , נועה יפה)
      הנושא מבקש כעת לפרוץ החוצה בעוז ולהוכיח את חשיבותו. מתוך הסדרה "צו האופנה" (צילום: נועה יפה, ספק: יח"צ)

      כאמור, הסדרה מחולקת לחמישה חלקים, שבחלוקה גסה הם עוקבים אחר ציר הזמן, כמו ימי העליות עד קום המדינה, תקופת הצנע וכיוצא בזה, ובחלוקה דקדקנית יותר הם סובבים סביב קונספטים מוגדרים כמו השפעתו של בן גוריון מחד, או השינוי שחוללו חליפותיו של מנחם בגין.

      כל אחד מהחלקים הוא נדבך מרכזי בהיסטוריה הישראלית בפרט ובהיסטוריה הציונית בכלל, והוא מביא את אין ספור הסיפורים המוכרים, והדמויות הידועות משיעורי בית הספר, מתוך זווית אחת ויחידה – האופן שבו האופנה שירתה וצייתה לאג'נדה, הן השלטת והן החתרנית. הדבר מומחש היטב, לדוגמא, כאשר מוצגת הדרך בה השתרש קוד הלבוש בתנועות הנוער, שהפך לסדר יום בפני עצמו, מול האופנה העירונית, המעונבת והפזרנית של נוער הסלונים בשנות ה-60, שהייתה כולה הפניית גב טווסית לערך החלוצי.

      מה שהיה עשוי להיות מייגע מאוד בכל סיטואציה אחרת, שלא לומר דידקטי למדי, הופך בסדרה למלא חן. ערכה הגדול של "צו האופנה", מלבד ההגשה העוקצנית והנהדרת של קרן מור והמרואיינים הרבים והמשכילים הלוקחים בה חלק (מדורין אטיאס ועד אילה רז), היא הבחירה לשלב בין הסיפור רבדים נדיבים של הומור שמייצר קשר בלתי אמצעי אל המתרחש על המסך.

      האווירה הקלילה, שאינה סותרת את היקף המידע והבגדים ההיסטוריים המרתקים, מלווה בחשיפת פרטים עסיסיים, שמצליחים לחדש ללא הרף את הידע הקולקטיבי – כמו העובדה שחמדה, אשתו של אליעזר בן יהודה, המציאה את המילה "אופנה" והיתה הראשונה לכתוב טור בנושא בכתב העת 'השקפה'; או כיצד הבורגנים, שהיו לבושים בתל אביב בבגדים אירופים על פי צו האופנה העכשווי, היו שולחים לחו"ל תמונות מבוימות שלהם בבגדים ערבים, כדי לחזק את האתוס הארצישראלי.

      מתוך הסדרה צו האופנה (יח"צ , נועה יפה)
      מייצר אנטי-נרטיב חריף של התכחשות. מתוך הסדרה "צו האופנה" (צילום: נועה יפה, ספק: יח"צ)

      הנרטיב המוצק שמשרטטת הסדרה, ובעיקרו הדרך שבה אופנה היתה חלק בלתי נפרד מהבניית זהות הפרטים בישראל והזהות הקולקטיבית בכלל, חושף עד כמה עשירים ומעמיקים שורשי תרבות האופנה בישראל. אולם, בעת ובעונה אחת, הסיפור גם מייצר אנטי-נרטיב חריף של התכחשות. אופנה היתה אולי מנת חלקם של רבים, ושימשה כלי משמעותי בהשלטת סדר – את זה הסדרה מוכיחה היטב - אבל כמעט כולם, גם היום, מפנים לה עורף. לעושר האופנתי הנפלא שניבט דרך דברי ההיסטוריונים, העיתונאים, קטעי הארכיון או הקטעים שבוימו על מנת להמחיש תלבושת כזו או אחרת בתוכנית, אין זכר ברחוב הישראלי שמתאמץ ללא הרף לעטות כסות של פשטות ולהראות חוסר עניין מוחץ.

      המעניין הוא שאנטי-אופנה היא אופנה, אלא שזו הראשונה גובה קורבנות של כיעור. כי בניסיון הכן של דורות להבהיר עד כמה הם אינם אופנתיים, מבן גוריון המרופט ועד יוצאי הצבא השחוקים, הם למעשה פשוט מצייתים לצו אחר, חמור לא פחות - של לבוש חאקי או חולצת טי גזורה, חושפת עצמות בריח. זהו ההיגיון הפנימי של הקונפורמיזם. הדבר היחיד שאותם מקלי ראש אינם מבחינים בו בדרכם ללבוש את מדי הקבוצה הוא עד כמה מתדלדלת הרוח כאשר היא נכנעת אל הבנאלי, אל יישור קווים אלים.

      אין זה מקרי כלל, שימי השיא האחרונים באופנה המקומית היו בשנות ה-90, עם תרבות המועדונים הגואה וגלי היציאה המסיבית מהארון, דווקא כאשר הציונות הגאה השכילה להרפות את אחיזתה ולתת לאנשים הקטנים לחלום מעט. היום, עם ימיו העליזים של ליברמן, משבי רוח לאומנים וגזענות מרושעת כנראה שמה שמגיע לנו זה באמת רק כפכפי אצבע ובגדים זולים וחסרי מעוף.

      צו האופנה, הערוץ הראשון, ימי חמישי 21:30