"יוזי' יאממוטו: זה החלום שלי": ראיון עם במאי הסרט

יוז'י יאממוטו עבד על תצוגת העשור לשיתוף הפעולה שלו עם אדידס, ותיאודור סטנלי החליט לעשות על זה סרט. ראיון

רוויטל מדר
05/07/2011
מתוך השקת הקולקציה של יוז'י יאממוטו לאדידס ו-Y3(צילום: GettyImages, Pascal Le Segretain)

כל חובב של סרטי אופנה, יודע שחלק גדול מהעניין שהם מביאים עמם, חורג הרבה מעבר לבחינת יכולותיו של המעצב שעומד במרכז הסרט. ההתפעמות שעולה מהצפייה קשורה פעמים רבות למערך הכולל שבו נתונה היצירה של המעצב,בתחרותיות, בבדים היוקרתיים ופרפקציוניזם שמרים את ראשו בכל רגע נתון מבלי להתנצל. הפשרה נותרת מחוץ ללקסיקון האופנה והסרט.

הסרט "יוזי' יאממוטו: זה החלום שלי" (תיאודור סטנלי, 2011) עושה מהלך אחר לחלוטין. הוא מותיר בחוץ את כל הסופרלטיבים המוכרים, שסובבים מעצבי אופנה הגדולים, כמו גם את התעשייה שבתוכה הם עובדים. כל זאת מבלי לתת לצופה את התחושה שהוא התרחק מהקרקע שעליה חיים מעצבי העל. הפרפקציוניזם הוא אותו פרפקציוניזם, אך הוא שקט יותר, כנה יותר. ובמובן הזה סטנלי מציג בפנינו צד שלרבים מדי נראה כבר לא כל כך אינהרנטי לאופנה.

הסרט בן 30 הדקות עוקב אחר המעצב היפני יוז'י יאממוטו וצוותו במשך שבועיים - בקיץ ובסתיו של 2009 - כשהם עובדים על קולקציית קיץ 2010 של המותג Y3. הסרט מתחיל בטוקיו, בסטודיו הנקי, שבו יאממוטו מכוון את המראה כמו שצלם מכוון את עדשתו. כיוונון אחרון שנעשה שנייה לפני שנערכת בפניו פרזנטציה כמעט סופית של הקולקציה. חציו השני של הסרט, ממשיך בניו יורק, בה מוצגת הקולקציה, במהלך שבוע האופנה של ניו יורק.

זהו סרטו הראשון של סטנלי (35) כבמאי. עד כה הוא פעל בעיקר לצדו של הצלם ברוס וובר, ועבד בהפקות וסרטים שונים כבמאי צילום. העובדה שסטנלי נבחר לביים את הסרט הזה, שמהווה חלק מחגיגות 10 השנים לשיתוף הפעולה בין יאממוטו ואדידס, לא היתה מקרית. הוא מספר, בראיון שנערך עמו במייל, ש"אני התעניינתי ביוז'י יאממוטו מזה זמן מה, ודמיינתי בשקט פרויקט שאני עושה איתו, אך מעולם לא אמרתי על כך דבר, לא לאדידס ולא ל-Y3".

עוד בוואלה!

כאילו אתם יושבים במגרש: למה מסך איכותי קריטי לצפייה במשחק בטלוויזיה?

וואלה! TECH בשיתוף LG
מתוך הסרט "יוזי' יאממוטו: זה החלום שלי"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

איך נולד אם כן הסרט שחלמת עליו?

"הרעיון לסרט הגיע מהצוות של אדידס ושל יוז'י יאממוטו. לשמחתי, מאחר שעבדתי הן עם אדידס והן עם Y3, הם פנו אלי. זה הפתיע אותי בעיקר כי אני יודע עד כמה יוז'י הוא אדם פרטי, ולא האמנתי שהוא או אדידס יתנו לי אי פעם לצלם אותו או את עבודתו".

מה קיווית להשיג בסרט?

"המוטיבציה העיקרית שלי היתה לעשות סרט שיחשוף את הרעיונות שמנחים את יאממוטו. סוג של פורטרט פנימי של אמן בעת עבודתו".

אתה מרגיש שהשגת את זה?

"אני חושב שהצלחנו לחשוף דרך הסרט את המחשבות שמלוות את תהליך העבודה של יאממוטו. ומהסיבה הזו אני חושב שהיינו יכולים ליצור סרט על אופנה שהוא אינו קודם כל סרט על אופנה".

מתוך הסרט "יוזי' יאממוטו: זה החלום שלי"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כאמור, ההבדל בין הסרט של סטנלי לסרטי אופנה אחרים שהתרגלנו לראות, ניכר מאוד, למרות שברור מאוד מה רואים על המסך. "רציתי לצלם סרט מאוד קולנועי ואיטי, כי זה מה שהעולם של יוז'י דורש ממי שרוצה לחוות אותו. רציתי להעביר דימויים פואטיים שיחשפו דברים ופרטים שקשורים בחלל שלו, ושלא יכולים להיאמר".

זה לא מתיישב עם האנרגיה מלאת הלחצים שמקדימה עבודה על קולקציה, כמו גם תצוגה באחד משבועות האופנה

"מעבר לכך שיש כמה דרכים לספר סיפור, ולמרות שהלחצים הטבעיים שנוגעים לסטיילינג וללוגיסטיקה של האירוע נוכחים לרגעים, אני חושב שהסרט שלנו נוגע פחות בלחצים שנובעים מקולקציה פרטיקולארית. אנחנו מתעסקים בלחץ הכללי שמלווה את היצירה, את ההמשכיות שלה, ואת הסירוב להפוך עבד של ההצלחה. הסרט שואל בעצם, איך להמשיך ולהתפתח אמנותית, על אף ההצלחה?".

ברמה הוויז'ואלית לא חששת מהעובדה שסקאלת הצבעים של יאממוטו מסתכמת בשחור לבן? לא פחדת שהפריימים יסבלו מעודף מונוכרומטיות, בעיקר כשהאובייקט של הסרט הוא אופנה?

"מאחר שמבחינתי האובייקט של הסרט הוא תהליך היצירה, אז לטובת החקירה הזו החומרה של השחור והלבן חיזקה למעשה את הנושאים שמעסיקים את יוז'י. כשתיקנו את הצבעים של הסרט, שמנו לב שהצבעוניות הזו דווקא חידדה את הסרט, באופן שקשת רחבה של צבעים לא היתה יכולה לעשות. וזה הפך את זה לבחירה שמבהירה כיצד יוז'י משתמש בצבע".

מתוך השקת הקולקציה של יוז'י יאממוטו לאדידס ו-Y3(צילום: GettyImages, Pascal Le Segretain)

אי אפשר שלא לתהות, האם אתה והצוות התבקשתם על ידי הסטודיו להגיע גם כן רק בשחור ולבן?

"השאלה אכן מתבקשת, אבל לא. לא היתה שום בקשה מיוחדת מהסטודיו של יוז'י. מעבר לכך, מאחר שאני תמיד משתדל להיות כמה שיותר בלתי נראה בזמן צילומים, אז הספיק לי המחקר שעשיתי, כמו גם הנוכחות הנכבדת של שחור בארון שלי, כדי להתהלך שם בשקט, ובשחור מבלי שביקשו זאת ממני."

בתוך הרבה רגעים של דממה, השקט הבולט ביותר מגיע עם סיומה של התצוגה. מדוע בחרת להשתיק את הרגע הזה?

"העובדה שסיומה של התצוגה הושתק, נבעה מבחירה מודעת, שרצתה למנוע מאיתנו את הציפייה הרגשית שיש לנו ברגע כזה. אנחנו מורגלים לראות אמן חוגג את סיומו של פרויקט גדול עם הצוות שליווה אותו, בעוד שלמעשה זהו הרגע שבו האמן מתחיל להרוס את הקולקציה בראשו. הרס שנותן מקום ליצירה הבאה. אם היינו חותמים את הסיפור עם חגיגה גדולה, היינו מתרחקים מהאובייקטים שלנו, שהיו יוז'י והיצירה שלו. אותי יותר עניין האופן שבו הוא לא חדל מלדחוף את עצמו קדימה, ושהדחיפה הזו היא התהליך התמידי, שמחייב שכל קולקציה שלו תקבל ממנו את אותה תשומת לב".

זה מה שחשבנו על הסרט.

  • אופנה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully