בוגרי ויצו חיפה: יומרה שהופכת לאופנה

המחלקה לעיצוב אופנה בויצו חיפה נלחמת בסטיגמות ומנסה להוכיח שהיא שווה לא פחות מבתי ספר אחרים. אז למה עדיין יש שם יותר מידי סטודנטים שנאבקים ברעיונות לא אפויים מספיק?

  • ויצ"ו חיפה
לירוי שופן
יח"צ - חד פעמי

המחלקה לעיצוב אופנה של המרכז האקדמי ויצו חיפה, נלחמת בכל כוחה בהילת הנחיתות שעוטפת אותה ביחס לבתי ספר אחרים בתחום, ובמיוחד שנקר. היא מקיימת את תצוגות הסיום בתל אביב ולא בחיפה, כדי להקל על התעשייה להגיע ולקחת חלק בארוע; מעמידה שורה של מנחי קורסים, שלפחות חלקם ידועי שם, ומפיקה קטלוגים מושקעים שנוצרו בשיתוף צלמי אופנה מנוסים. במאמצים האלה, היה אפשר לחזות בקלות גם אמש, במסגרת תצוגת הבוגרים לשנת 2011, שהתקיימה בהאנגר 11 שבנמל תל אביב.

עוד בוואלה!

בשל ביקוש גובר לטיפול בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
הקולקציה 'זכרונות מאפריקה' של נעה כץ (צילום: הרצי שפירא)

לאחר שלוש הצצות קצרות לפרויקטים של שנים ב' ו-ג' (מסלול הלימודים נמשך ארבע שנים), התפנה המסלול לעבודותיהם של 30 הבוגרים הטריים. בדומה לנעשה בבתי ספר אחרים, גם פה היה ייצוג גבוה לאופנת גברים – עניין המאשר את הלידה מחדש שעובר התחום כולו בישראל. מלבד זאת, סטודנטים רבים דבקו בשילוב של שמלה קצרה ותפוחת עכוז (פעמים רבים מצוייצת בבדים גזורים שנועדו לרצד באוויר), עם גרבונים צבועים והדוקים, שנלבשו עם נעלי פלטפורמה עזות סוליה, מה שנראה כמו השפעה שהגיעה מאלכסנדר מקווין. קל להבין את העיסוק האינטנסיבי במקווין, שהשתמש בקולקציות האחרונות שלו בקו מתאר דומה, לאור חקירה המואצת של יצירתו לאחר מותו, אולם במרבית המקרים נותר בפה טעם היומרה, על חשבונו של אפקט חדשני.

פירומניה של אוריין אזרד (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הנקודה האחרונה מאירה בעיות שחזרו על עצמן לאורך כל התצוגה. ראשית, ניכר שהרצון להעמיד אופנה קונספטואלית, תחת נושא ייחודי, הפך להיות המכשול העיקרי של הקולקציות. חלק גדול מהסטודנטים דבקו ברעיונות, שלא רק שאינם משויפים מספיק, אלא שלא עומדת מאחוריהם מוזה קונקרטית, אדם מדומיין עבורו נוצרת האופנה הזו. 'צמיחה מפחדים', 'נשים שאנשים אוהבים לשנוא', או 'הפרמידה החברתית במצרים העתיקה', בלי קשר לדרך הביצוע עצמה, הן כותרות שאין סיכוי לספק להן כיסוי ראוי, מה גם שברוב מהמקרים לא נעשה מחקר מעמיק דיו והתוצאה הייתה שטחית, ודבקה בקלישאות (כמו ניסיון להתנגד לכוח המשיכה על ידי אפקטים של שזירת חוטי ברזל או העמדתם של דשי ז'קט באוויר). ניכר, שלא נעשתה עבודה מספקת מצד המנחים, כדי להסביר לסטודנטים את ההבדל המהותי בין הענקת שם תפל וריק לקולקציה, שכולו התפייטות לשם התפייטות, לקונספט עיצובי.

'יש מאין' של נילי בן סימון (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
נילי בן סימון (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

קולקציות בודדות מוכיחות את הטענה הזו על דרך הניגוד. על ידי קונספט ברור ומלוטש, מספר בוגרים מצאו את הדרך לאוסף מגובש. ראוי לציין את עבודתה של נעה כץ, המכונה 'זיכרונות מאפריקה', אשר התיכה בין עבודת יד וסריגה בעלת סממנים שבטיים לבין גרסאות מחודשות לביגוד מערבי. השיא היה בשידוכו של בלייזר צמר בטקסטורה משובצת, מעל לשמלת אהיל, שנוצרה כולה ממקטעים של ספירלות צבעוניות, מעין כיפות ענק. עוד באותה הקטגוריה היצירה של אבישג רן, 'חיית המתכת'. כאן בנתה רן מתח בין חומרים בעלי ברק מתכתי, נוקשים יותר ופחות, לבין אחרים המסמלים רכות, לכדי צללית ברורה. שמלה העשויה חוטי גומי ארוג יצרה טקסטורה בולטת ומסקרנת למגע, שנעטפה מעין שאל מבריק ושקפקף, שהיה רך פחות מהמצופה ויצר מעין הילה סביב כתפי הדוגמנית. סקרנות יצרה גם הקולקציה המסיימת, שנפרסה על פני עשרה מראות (מספר כפול משאר הבוגרים) של נילי בן סימון. יצירה של רגע נעלם בקו התפר שבין הבגד לגוף, כמעין מצב ביניים, על ידי שימוש בבגדים שקופים וחיוורים וגזרות בעלות אופי ראשוני בכוונה. לפרקים, היה נדמה שהדוגמניות הושחלו אל תוך נגזרות נייר, על אף שאלו היו עשויות משי.

הפערים בין קבוצת הבוגרים הזו לשאר, ממחישים דבר נוסף - חשיפתם של התלמידים לאופנה, ולעולם האופנה בכלל, רחוקה מלהיות שווה. גם בשטח הזה, יש מקום לחשוב כיצד המנחים יכולים לשנות את היוצרות. עושר החומרים, כמו גם הרצון הכן של רבים לפרוץ את המסגרת המקובלת - מוטיב בולט מאוד - מעיד שאין מדובר בהכרח בהיעדר של כישרון.

'חיית המתכת' של אבישג רן (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
אבישג רן (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully