סיכות אורבניות: אנונימיות מול אינטימיות

כשאתם שומעים מבעד לחלון ביתכם את צליליהם הערבים של מכסחת דשא, של קרב חתולות, של בני זוג רבים, של אוטו זבל או של צפירות המכוניות בכביש, מה אתם עושים? כנראה סוגרים את החלון ואת העולם החיצון מחוץ לשלוות חייכם. יש כאלה שהופכים את כל הפסולת הדציבלית הזאת לסיכות.

שיר פינס (24), בוגרת טרייה של החוג לצורפות ואופנה בבצלאל, קיבלה את הרעיון לפרויקט הגמר שלה כשכתבה עבודת סמינר. במשך שבועיים היא ישבה מול המחשב בדירתה ברחוב נתן הנביא בשכונת מוסררה בירושלים, ובמקביל לעבודה כתבה ביומנה את כל מה שהרחוב הביא היישר אל אוזניה. "במושב גני הדר בו גדלתי כולם יודעים הכל על כולם", אומרת פינס, "כולם יודעים למי שייכים הקולות שהם שומעים ויודעים למי שייכים החולצות והתחתונים התלויים על החבל שבחצר. כשעברתי לעיר, התחלתי לשמוע ערב רב של קולות שלא יכולתי להתעלם מהם גם לו רציתי - בית כנסת, חתולים, מואזין, כדורגל, פעמוני כנסייה, חרדים, ערבים, כניסת השבת - אבל בעיקר קולות של דברים ואנשים אנונימיים".

וכך הפכו הקולות למחשבות קיומיות על הפרטיות, ועם האנונימיות והטשטוש המתלווים למגורים במרחב האורבני, הפכו לכל אלה לרעיון המוביל של פרויקט הגמר, של סיכות עדינות לדש הבגד. פינס קראה לו "אומרים שיש חמש כניסות לנתן הנביא 8", מחווה לכוכים הרבים המאפיינים את הבנייה הירושלמית הישנה, המטשטשים את מקור הקולות.

פינס, שהגיעה ממשפחה אמנותית של בוגרי בצלאל, ועסקה במוזיקה ואמנות גם בתיכון, החליטה בגיל צעיר כי היא רוצה ללמוד בבצלאל. בצורפות היא בחרה כי מאז ומתמיד אהבה להתעסק בדברים קטנים והיא נהנית מהעבודה הסיזיפית, אבל גם כי לדבריה "יש משהו בצורפות שגורם לך לתת לאדם אחר לשאת על עצמו את האמנות שלך. עדיין לא חוויתי את זה על בשרי, אדע כשזה יקרה. אני מאמינה שקשה להיפרד מעבודה שלך, אבל מצד שני זה ריגוש לא נורמלי שאדם אחר בוחר ללכת עם עבודה שלך על גופו".

"בהתחלה התנגדתי ליצור סיכות. תכננתי שהעבודה תהיה מורכבת באובייקטים בלבד", מסבירה פינס, "הרגשתי שחייבת להיות סיבה ממש טובה לשאת תכשיט על הגוף. רק כשהבנתי שהעבודות שלי מבטאות הכרה בקיום של הסביבה - נותנות מקום וביטוי לקולות שאני שומעת בצורה לא רצונית ולאנשים האנונימיים שאני עוברת מולם ברחוב ולא יודעת עליהם דבר - אז הרגשתי שאני צריכה לשאת אותן כסיכות".

בסיכות, הבנויות פריטים מיניאטוריים המחוברים בהלחמה עדינה, ניתן לזהות אנשים, ילדים משחקים כדורגל, סוסים, חתולים, חרדים, נשים בהריון דוחפות עגלה (אחרי הכל, ירושלים). לעתים דרושה התבוננות מעמיקה כדי לזהות את הפרטים, ופינס לוקחת בחשבון את העובדה שצורות מסוימות עשויות לקבל כמה פרשנויות. אין לה בעיה עם זה, להפך.

תהליך העבודה של פינס מתחיל בציור הקולות שהיא נחשפת אליהם. לאחר מכן הופכים הציורים לחוטי זהב טהור, כסף טהור או נחושת דקיקים בצורות שונות. רעשים משמעותיים מקבלים מקום רב יותר בצורת סיכות גדולות יותר. לעתים פריטים שנוצרו בנפרד מחוברים לסיכה אחת, ולעתים נולדת סצינה שלמה בבת אחת.

בסיכות ניתן להבחין בגוונים שונים של זהב, שהם פרי חישובים מסובכים של נפחי מתכות. "הסגסוגות בגוונים השונים הן ביטוי לפילטר - כלומר השומע - שהקולות עוברים דרכו", מסבירה פינס, "העובדה שהזהב עבר תהליך אומרת ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה. רציתי לגרום לצופים בתכשיט להתלבט אם הוא עשוי מזהב, או מכסף. בנוסף, הגוונים השונים מעבירים את רעיון מספר הרבדים שיש בחיים בעיר: אנונימיות, אינטימיות וזרות" .

בתהליך הלחמת החלקים השונים חותכת פינס חתיכות מתכת זעירות, שבחימום הופכות לכדורים. את הכדורים היא מניחה בנקודה הרצויה, מה שדורש תשומת לב ועדינות רבה. לאחר חיבור החלקים לכדי סיכה, היא לעתים עוברת כיפוף למתן נפח.

"קשה לסיים, כי נפער חלל גדול. אמשיך לעבוד, ככל הנראה במיניאטורות, זה מה שמושך אותי, יש לי ציוד בבית, ונראה לאן זה יוביל. הייתי רוצה להתמחות אצל צורף".

בינתיים התקבלה שיר פינס (יחד עם בוגרת נוספת מבצלאל) להציג בתערוכת בוגרי מגמות צורפות מכל העולם (Annual Marzee Selection of Graduate Work Jewellery 2011 from International Academies and Colleges) בגלריית מארזה (Marzee) בעיר ניחמגן בהולנד. התערוכה נפתחה ב-7 באוגוסט ותינעל ב-24 באוגוסט, אז יוכרזו שמות הזוכים.

שיר פינס, סיכות מיניאטוריות.
מחירים: 100-1,185 שקלים
shirpins@gmail.com
054-2478377