באופק השחור של האופנה הישראלית: הסגירה של רוס אובטה

ההודעה על סגירת רוס אובטה הוכיחה פעם נוספת שאין פה מקום לאלטרנטיבה, ומה קורה לחברה שנותרת כלי בידי רשתות ענק. לירוי שופן מרשה לכאב שלו להתלהם

לירוי שופן
17/08/2011

נסגר המותג רוס אובטה

אי אפשר להפחית במשמעויות המתלוות להודעה על סגירת מותג האופנה הבועט רוס אובטה, המעידות הן על שוק האופנה בישראל והן על קהל הצרכנים, ואי אפשר להתעלם מהתחושה הצורבת, הקשה והמצליפה הגורמת לכל חובבי האופנה בארץ להיישיר מבט אל השמש ולהודות – אנו חיים בשממה. רעיונית, רוחנית, פיזית ויצירתית, ומוקפים בעדרים תועים של הדיוטות, המעדיפים תמיד את המוצר הזול על פני האיכותי; את ההולך בתלם על פני הייחודי; את כניסתן העלובה לשוק של בנטון/ אמריקן איגל/ פוראבר 21 (סמן את התשובה הנכונה) על פני אופנה בעלת ערך, כזו, המהתלת בחומרים המוכרים והשגרתיים של הקיום האנושי המתסכל.

גם אם בעונות האחרונות הופנתה ביקורת כלפי עבודתן של האחיות צוקר (גם על ידי כותב שורות אלו), ונטען שהן חדות פחות מבעבר, אולי גם נועזות פחות, הן עדיין היו מודל מוערך ומלא בהשראה, אלטרנטיבה לדברים רבים כל כך בעולם האופנה הישראלי. מול רשתות האופנה האגרסיביות - היה להן כתב יד מובחן עליו שמרו בקנאות; מול שורת המעצבים הבינוניים המאכלסת את תל אביב – הן הציגו רף גימור יוצא דופן וקשת גוונים שאינה נכנעת לאפור המפוייח ועליוניות הג'רסי הסמרטוטיות. אם היה שם קצת יותר מזל, ואולי קצת יותר אמון מצד כל הסובבים – אין סיבה שהן לא היו הופכות לפיליפ לים הבא, הנציג המושלם של הזרם המכונה קונטמפוררי ושרוס אובטה תאמו אותו כל כך.

הפסקת הפעילות של רוס אובטה היא שוברת לב, והיא ההוכחה לכך שבישראל יש מקום רק למי שהוא מותג עולמי בעל אלפי סניפים או מעצב פצפון שיש לו בקושי חנות. באופן פרדוכסלי, הראשונים מספקים בסופו של דבר את אותו המוצר, וכך גם האחרונים. נדירים המעזים שאינם מיישרים קו למרכז. מי שמחפשת לקנות לעצמה שמלה שנראית קצת אחרת, שלא לדבר על הגברים שמחוץ לתל אביב, הנאלצים להסתפק באופנה מבישה, צפוייה למצוא עצמה ערומה, או לכל הפחות מתפשרת בכאב.

סגירת החנויות היא גם הוכחה לכך שאנשים שמנסים את מזלם, ומנסים להפנות גב אל רשתות ענק, נענשים בחומרה בחברה שמזינה את עצמה מקונפורמיזם, מחינוך נטול תרבות המייצר אנלפבתיים; חברה שהיא פרובינציאלית כל כך, שאינה מסוגלת לפתוח את ראשה לרעיונות אחרים ולהעז ושהדת כילתה בה כל סממן אנושי המאפשר חשיבה מתגרה והיא גם מעקרת כל הזדמנות למרד. הרי מרד הוא חלק בלתי נפרד מעבודת מעצבים מהסוג של רוס אובטה, אלא שהן סרבו להיפרד ממנו, ועל כן הן נאלצו להיעלם מהשוק.

הרי איך אפשר להצליח למכור שמלה ב-600 או אפילו 1,000 שקלים, עשויה משי ובגימור נאה – מחיר ריאלי למוצר שמיוצר בסדרה קטנה ומחומר שהוא לא תחליף סינתטי, כאשר ההשכלה האופנתית נותרת בידי אוניברסיטאות כדוגמת זארה או H&M? אלו לימדו את הקהל שהוא יכול לקבל כביכול הרבה יותר, בהרבה פחות, אבל מה קורה כשמסביב האופציות האחרות הולכות ונשחקות, הולכות ונעלמות? הקהל האומלל נותר בבערותו.

ידיעת הסגירה מהבוקר הזכירה ביתר שאת עד כמה סצינת האופנה כאן כושלת, ועד כמה לא נוקפת אצבע הממשלה כדי לסייע לתחום. אין כאן מפעלים משמעותיים, לפחות לא בשטחי הקו הירוק, אפילו אין כאן חייטים (ואין הכוונה לתופרות של מכפלות, כבודן במקומו מונח). ההודעה גם מזכירה עד כמה גם אשמה בכך תקשורת האופנה המקומית, שבשל מיעוט מקורות יצירתיים, נאלצת להתייחס לא רק לאופנה פרקטית מהסוג הנחות, אלא גם לעודד צרכנות נבונה של מחירים זולים (שמישהו במזרח משלם עליה מחיר כבד מאוד) ולהתלהב ממה שאולי אסור היה לנו להתלהב ממנו בכל מקום אחר.

ואיך העתיד נראה? כרגע הוא צבוע בצבעים קודרים מכפי שאפשר לתאר. אפשר רק לנחש שרוס אובטה לא יהיו הסוף. אבל למי מהאנשים שרמסו את עצמם ביום הפתיחה ל-H&M זה בכלל ישנה?

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
נפרדים בעצב. רוס אובטה קולקציית קיץ 2011(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
  • חנויות בגדים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully