אם מישהו שגה באשליות מתקתקות, כאשר צפה בתצוגת סתיו 2011 של בית האופנה אלכסנדר מקווין, אז סביר להניח כי הקמפיין של העונה הזו יבהיר לו היכן הדברים עומדים. זהו הקמפיין הראשון של בית האופנה מאז מותו של אלכסנדר מקווין לפני קצת יותר משנה.
בעונה הקודמת, קיץ 2011, שהציגה למעשה את הקולקציה האחרונה בעיצובו, שוחררו כמה אימאג'ים בכיכובה של לינדזי וויקסון. האתרים השונים ראו בהם את הויז'ואלס הראשונים של קמפיין הקיץ, אך תוך זמן קצר בית האופנה הודיע כי מדובר באימאג'ים שנועדו לאתר שלהם, כמו גם לחנויות, ולא עבור הקמפיין. ככל הנראה, הקרבה הגדולה מידי למותו של מקווין, וחוסר הוודאות שאפף את בית האופנה זמן קצר לאחר התאבדותו, הובילו להחלטה שהקולקציה האחרונה שלו תימכר בשקט יחסי. בלי כפולות ושלטי חוצות.
בעונה הנוכחית והמדוברת, שלה הונפק קמפיין, אליו שילבה שרה ברטון (המעצבת הראשית של בית האופנה) את האפלוליות והקדרות שהולכת יד ביד עם מקווין, במינונים עדינים. המסלול המואר, כמו גם שלל השמלות הלבנות שהדהדו את האפשרות להפוך לשמלות חתונה אלטרנטיביות, הוסוו בשימוש של קולרים מתכתיים ורחבים שהוצמדו לצוואריהן של הדוגמניות. עשו זאת גם הכריכות השונות שהופיעו לרגעים על גופן, בעזרתן של רצועות עור דקיקות.
שני המוטיבים האחרונים, שחיבורם לעולם הסאדו-מאזו הוא בלתי נמנע, השתלבו כאילו באין מפריע בתוך קולקציה מחויטת, שחנטה את גופן של הדוגמניות היטב, ובמקביל בצורה שיכלה להיראות נורמאלית ומתקבלת על הדעת.
ואז הגיע הקמפיין, שבו מופיעה ראקל צימרמן בנוף אפוקליפטי. הפריימים של הצלם דיוויד סימס לא הותירו ספק ביחס לאותם מוטיבים מינוריים שליוו את התצוגה. ככלות הכול, כאן הם הפכו לכלל הסיפור. כאן נקודות של אור אינן בנמצא. זה מה שמשדר הקטלוג הזה. לעתים אפילו בצורה מוגזמת. אותה הגזמה נובעת מכך שניכר שאת הקיצוניות שאפיינה את מקווין לאורך כל השנים שבהן עיצב ויצר, הרגישה לבית האופנה שאיבד את הרוח שלו, כמו אותו דבר שחובה להדגיש אותו, כאילו בשביל שהזיהוי של עיצוביה של ברטון עם רוחו של מקווין יהיה וודאי ומוחלט.
זה לא לוקח מהקמפיין המעניין הזה, שלא מתחנף למבטים שיופנו אליו, את כוחו, ואת האופן שבו הוא מעצים את השמלות של ברטון עת הוא משווה בין עיצוביה לטבע הפתוח. ועדין, זה כן מרגיש כמו סיפורם של שני אנשים. בעיקר כשהפריט הכי בולט בפריים הוא זוג הפלטפורמות, שמצליחות להשתלט על המבט, מבהירות שהאייקוניות המקווינית עדין שרירה וקיימת. לפחות מצדו של בית האופנה שמקווין הותיר מאחוריו.