בשלב כלשהו בהיסטוריית האופנה המקומית, פחות או יותר בסמוך לקום המדינה, מישהו החליט שלא צריך לסבול מבגדים. וכך, בעוד תושבי המדינות האירופאיות ידועים בחליפותיהם המגוהצות ובקוד לבוש הולם לכל מקום, לישראלים בעיקר נוח. אפשר להתווכח על זה שעות, אבל האמת ברורה אין בגדים יפים שהם נוחים ואין בגדים נוחים שהם יפים. מי שרוצה תחושת גן עדן נעימה צריך להפנים שהוא בטח גם נראה זוועה.
תחתוני סבתא
היריב הכעור לחוטיני והגזרה המועדפת על נשים שחושבות שתחתונים שלמים מאותתים על כך שהן בתולות. נכון, אי אפשר לקחת מתחתוני סבתא את העובדה שבאמת לא מרגישים אותם או שהם נותנים תחושה של ביטחון, אבל עם האופי הזה מגיע תג מחיר שיכול להבריח כל הורמון עיקש. אפשר לסובב את זה כמה שרוצים אבל התוצאה ברורה אין שום דבר סקסי בתחתונים האלה, ולרוב הם גם גורמים לאזור החלציים להיראות כמוש ורחב פי כמה מהמציאות. בקיצור, לנשים שמחות שישנות לבד.
כפכפי אצבע
ההפרעה הלאומית. כשבערי העולם עלמות מדברות על פנטזיות הן יזכירו שמלת נשף, מלמלות, חליפה של איב סן לורן או את הנעליים שהן רוצות לנעול לערב היציאה שלהן לחברה; רק בישראל, לעומת זאת, אחת התשוקות הגדולות ביותר היא לכפכפי אצבע בקיץ. אז נכון, הם מאווררים, קלים לנעילה, אגביים ואפילו מראים את הפדיקור, אבל גם גורמים לכל אחת להיראות גמדה ומוזנחת (מישהו בדק לאחרונה כף רגל שטיילה יום שלם בעיר מפוייחת בתוך כפכף?), המונית ולא אטרקטיבית. ואגב, התשובה לשאלה 'האם לא מתחילים איתי בגלל כפכפי האצבע?' היא 'כן'.
טייץ שחור
השקר הגדול ביותר שידעה האופנה בישראל. יש בדיוק 4 נשים שחיות ברגע זה שיכולות לצאת מהבית עם טייץ שחור, האביר על הסוס של כל אישה מעל גיל 12, ולצאת עם זה בשלום (קר). כל השאר מוכיחות שוב ושוב (ושוב) עד כמה המכנסיים הנמתחים והכה-נוחים האלה רחוקים מלהחמיא, ועד כמה הרעיון לצוות אותם לחצאיות קצרצרות הוא רעיון אידיוטי, שלא מכפר באמת על העובדה שעלמת הזוהר שכחה לגלח רגליים. כן, את אולי מחייכת ונעים לך, אבל נראית זוועה (ולא, לא במובן האתלטי).
שיער אסוף בקליפס
כולן רוצות רעמה פזורה אבל מוצאות את עצמן אוספות אותה אל-על בקליפס חסר חן (או עיפרון מצוי, במקרה של סטודנטיות מוזנחות). למה? כי בערך אחרי גיל ארבע מגלים שלאכול שיערות זה הרבה פחות כיף. מצד שני, להיראות באופן תמידי כמו שניה לפני סשן שטיפת רצפות, זה, בעדינות, לא ממש מגרה.