בזוי? ייתכן; אנטישמי? תלוי את מי שואלים, אבל דבר אחד ברור ההחלטה להעזיב את ג'ון גליאנו מראשות קו הנשים של דיור, מה שנחשב בזמנו כתמרון יחסי ציבור מרהיב, עשויה להתברר מהר מאוד כטעות אקוטית שמחירה הרבה יותר גבוה מהנזק שהיו יכולות להסב מהאמירות הסתומות של המעצב (במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את תוצאות המשפט 6,000 אירו על תנאי האירוניות לחלוטין). לראייה, תצוגת האופנה לקיץ 2012, שהתקיימה בצהרי יום שישי במסגרת שבוע האופנה בפריז ונוהלה על ידי מנהל הסטודיו ביל גייטן, הוכיחה באופן מוחלט כי לא רק שלבית אין מנהיג, אלא שאין לו גם יותר מידי מה להציע במצב בו הוא נתון, ואם לא ישלפו בימים הקרובים מהכובע את מרק ג'ייקובס זו עתידה להיות אחת העונות הכושלות של דיור מימיו.
על פניו הכול נדמה כשורה, ומתוך 48 המראות על המסלול היה ניתן למנות לא מעט שמלות יפות, רובן מתכתבות בדרך כזו או אחרת עם מורשת המותניים הצרים והחצאית המשולשת של בית האופנה או עם פרשנות ה'קומבניזון השקפקף' שהתווספה לו עם השנים. היו גם התייחסויות מפורשות יותר או פחות לשנות ה-60, כפי שהציעו הכובעים האסופים, חצאיות העיפרון שדמו לטיפות גדולות ושילובן של צורות גיאומטריות, לרבות משבצות, שהודפסו על מיני פריטים. גזרת מעילים עליונים קלים, וחלק מהז'קטים, הוגשו כשהם שמוטי כתפיים ולרוב חושפים נתחים עבים מעצם הבריח.
אלא, שבכל שלטה דלות נוראה. החל מהמסלול החיוור, דרך אופן ההגשה הפשוט של הדוגמניות כתומות השפתיים, ועד פלטת הצבעים חסרת החיים, ששיאה היה נעוץ במקבץ מראות בצבע אדום-להבה בנאלי. גם ניסיון לעורר את הדברים על ידי אפילקציות-פסיפס על אימרות החצאיות או החולצות בדומה לאחד המוטיבים מתצוגת ההוט קוטור הגרועה אף יותר לחורף הנוכחי - לא עלה יפה. מילא שאלת הטעם, אבל הבעיה האמתית היא שאותן צורות, שמטרתן הייתה ליצור מגע מודרני יותר ורומנטי פחות, לא חלקו ולו דבר אחד במשותף עם הדימוי הנשי-קוקטי-מתרפק שהקולקציה התבססה עליו. אם כבר מנסים לדלות הצלחה אחת, יהיה זה נפח האגן המועצם שליווה חלק מהעיצובים. וכך, במקום אופנה, נותר הקהל עם אוסף תלבושות לסרט תקופתי המתנהל ספק בשנות השישים, ספק בשנות הארבעים.
דבר מהתיאטרליות של גליאנו, מהיכולת לנסח בגדים לבישים בדרך אלוהית, היפרבולית, כזו היוצרת תחושת התעלות של כנסיה עצומת מימדים המותירה את הצופה קטן אך משתוקק, לא בא הפעם לידי ביטוי. למעשה, נדמה שהכוונה הייתה לעשות את ההפך המוחלט, להגיש את העיצובים בצורתם הרזה, המסחרית ביותר, מתוך תקווה שהיעדרותה של בשורה, או של סיפור אופנה ראוי, לפחות לא תחבל במכירות.
הזמן של דיור הוא לא רק שאול, אלא קצוב. באופנה, כמו באופנה, הכל זז הרבה יותר מהר מכפי שנהוג לחשוב. ואם החוק היחיד שתקף הוא 'יום אחד אתה אין; יום אחד אתה אאוט', בית האופנה המפואר מתקרב במהירות לנקודת האל-חזור.
צילומים: AP
רוצים לראות עוד מהקולקצייה? הכנסו לפייסבוק שלנו
