שבוע האופנה בחולון: סיכום אופנתי

הדיון שהופסק בזעם על ידי רון ארד והרצאות האורח המרתקות של המעצב זק פוזן ואימרן אמד - סיכום שבוע האופנה הראשון שהתקיים במוזיאון העיצוב בחולון

רוויטל מדר

שבוע האופנה בחולון אשר נחתם אמש (חמישי), התקיים במשך יומיים במוזיאון העיצוב בחולון, ומשך אליו כ-2,000 מבקרים, הנמנים עם תעשיית האופנה בארץ ובעולם. הארוע כלל כנסים ופאנלים תחת הכותרת 'אופנה בעידן הדיגיטלי'. מלבד עורכים וכתבי אופנה, לקחו חלק בכנס גם מעצב העל האמריקאי זק פוזן, חזאי מגמות האופנה אימרן אמד והמעצב רון ארד. את הפאנלים השונים הינחו אנשי תקשורת ואופנה מקומיים, ביניהם לאה פרץ, מנהלת מחלקת האופנה בשנקר, דפנה לוסטיג, נילי לנדסמן והעיתונאית שירה ברויאר. בין הארועים השונים היו כמה הראויים לציון מיוחד, מסיבות שונות:

טוב לדעת (מקודם)

איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

יניב הלוי
לכתבה המלאה

הרצאת אורח וכיתת אמן של זק פוזן

היום הראשון של הכנס החל עם הרצאת האורח של המעצב הניו יורקי זק פוזן. אמנם במהלך השיחה שניהלה עמו על הבמה העיתונאית יערה קידר, התברר פוזן כאיש חמוד להפליא (זאת בניגוד לדימויי המאניירות שמוצמדים בדרך כלל למעצבי אופנה ברמתו), אך ספק אם התשובות שהשיב לשאלותיה של קידר היו כאלה שהצליחו להכניס את הקהל אל נבכי תעשיית האופנה. פוזן שיתף את הקהל בביוגרפיה שלו, כמו גם בהשראות לעבודתו, והביא אנקדוטות שונות מהקריירה שלו וממהלך קשריו עם דוגמניות ומיני סלבריטאים, אך מעבר לכך, ולכמה עצות כלליות למעצבים מתחילים שנזרקו לאוויר כלאחר יד, קשה היה לומר שהרצאת הפתיחה שזימנה אליה קהל רב, היוותה סיפתח ראוי ליום מעורר סקרנות. ניתן לומר שהתמקדות בחייו כמעצב, כמו גם בחיי המותג שהקים ומעט יותר מידע עסקי היו יכולים לעניין יותר.

לעומת זאת, כתת האמן עם פוזן, שהתקיימה ביום שלמחרת, הצליחה להוציא מעלם החמודות הניו-יורקי קצת יותר תוכן. פוזן עונה לקהל בהתלהבות ועניין, וחשף את העובדה שגם מעצב בסדר הגודל שלו נאלץ לוותר על הרבה מאוד דגמים מפאת חוסר מסחריות או עלות, ושהוא מנהיג יחס קבוע בין מספר הפריטים הרווחיים והלא רווחיים שהוא מוציא למסלול ולחנויות.

עבור המעצבים הצעירים שנכחו בקהל, ניכר היה שכמה וכמה אימרות של פוזן היו בדיוק אותם משפטים שעל מעצב מקומי לשמוע. ככלות הכל, לא פעם הפניית המבט אל עבר הזרקורים גורמת להכל להיראות מושלם. פוזן דאג לאזן את התמונה, והדגיש את הצורך בשותף שמתקיים עמו דיאלוג, כמו גם את הדרכים השונות להפיץ את הפריטים שלך מבלי לשלם על פרסומת. דוגמא אחת היא יצירת קהילה של נשים שעוטות את התכשיטים, כך שקהל רב ייחשף אליהם מקרוב ובאופן בלתי אמצעי.

מילתו האחרונה של פוזן הייתה בנושא הדרישה למקוריות במובן הכי מוחלט שלה. זו עצה חשובה מנשוא לרבבות המעצבים המקומיים שלא עוצרים לשאול את עצמם למה ומאיפה הם יוצרים.

פאנל בנושא מסורת עבודת יד בעולם הדיגיטלי

עם סיום השיחה עם פוזן, התקיים פאנל בהנחייתה של העיתונאית נילי לנדסמן, שניהלה שיחה עם המעצבים דורין פרנקפורט, דניאלה להבי, מאיה נגרי ומרדכי אברהם. הדיון היה אמור להתרכז במסורת עבודת היד בעולם הדיגיטלי, אך בעוד שהראשונה נכחה לרגעים, העולם הדיגיטלי נעדר מהשיח אשר בזכות הדומיננטיות של נגרי, נשמע בעיקר כמו שיחה יח"צנית ועקרה.

ניתן לומר שלו היו נותנים לפרנקפורט, להבי ואברהם לשוחח ביניהם על התשוקה שלהם, הייתה השיחה מהווה חלון לעבודתם, אך בצורתה הנוכחית, ולמעט רגע שבו פרנקפורט חשפה את החוויה הראשונה שלה מהודו ביחס לאופנה ומסורת, לצד רגע נוסף שבו אברהם תיאר את האופן שבו הוא קרע את האורגנזה שבידו למשמע רעידת האדמה שהתרחשה זה מכבר ביפן, השיחה לא המריאה. האשמה נתונה ככל הנראה בעיקר בנגרי שזרקה לאוויר אקסיומות ריקות מתוכן (כמו האמירה "כתב יד מחייב דיגום חופשי"), ובלנדסמן שהעבירה חלק ניכר מהזמן בשאלות כלליות מדי ("איך הגעת לאופנה"?).

פאנל בנושא עיצוב בשדות זרים, בהשתתפות המעצב רון ארד

את הפאנל עיצוב בשדות זרים, הנחתה לאה פרץ מנהלת מחלקת האופנה בשנקר, ונושאו היה אינטרדיסציפלינריות. לצד ארד, ישבו על הספה המנכ"לית השותפה של קסטרו, אתי רוטר, האמנית אורית פרייליך, ומעצבת גוטקס מולי גראד. לשיח היה קשה שלא ליפול לתוך קלישאות, כשהשיא היה הצגת פרויקט של קסטרו על ידי רוטר, שעסק באמנות גרפיטי. במסגרת אותו פרויקט שאבו מעצבי קסטרו השראה מאמני גרפיטי, ויצרו מיני-קולקציה בשיתופם. אך המחשבה שאפשר לקרוא לזה שיטוט בשדות זרים היא מגוחכת. אין מדובר בשיתוף פעולה מהפכני בין תחומים השונים בתכלית האחד מהשני או בפריצת גבולות יוצאת דופן.

עומק לא היה שם, אך הפאנל גם לא נמשך יותר מידי זמן. כשפרץ פנתה לארד ושאלה אותו לדעתו בנוגע לעובדה כי ארמני מעצבים גם ליין פריטים לבית (ארמני קאזה), ארד הגיב בחריפות ואמר כי לדעתו הדיון בגבולות ובאינטרדיסציפלינריות בעידן גלובלי הוא מגוחך, וכי הוא מציע להפסיקו מיד. ארד הסביר כי הוא לא מאמין בשיח האינטרדיסציפליני וכי מי שמתייחס לגבולות הוא מי שמפחד על הגבולות של עצמו. פרץ ההמומה נענתה בלי שהיות והניחה את המיקרופון שבידה על השולחן. אט-אט גם יתר המשתתפות עשו כמותה, והקהל החל להתפזר לארוחת הצהריים.

הרצאה של אינגה פרייזר על סרטים ואופנה

הבוקר השני של שבוע האופנה בחולון התחיל עם הרצאתה של אינגה פרייזר, אוצרת התוכנית 'סרטים ואופנה' בבית הספר סנטרל סנט מרטינס בלונדון. קשה היה לחשוב על דרך טובה יותר להתחיל את הבוקר. פרייזר הציגה את הקשר בין סרטים לאופנה שהולך ומתחזק עם העידן הדיגיטלי, כשהוא כמעט ודוחק החוצה את צילום הסטילס. יש להבין שפרייזר לא באה לכאן כדי לדבר על קולנוע שמתייחס לאופנה, אלא דווקא על כל אותם סרטים קצרים לרוב, בעלי אופי אמנותי או מסחרי, שמציפים את הרשת בשנים האחרונות. המוכרים שבהם, הם הסרטים שמנפיקים בתי האופנה הגדולים, כמו שאנל ופראדה, אך לשמחת באי הכנס, פרייזר פנתה לצדדים הרבה פחות מוכרים של הווידאו שעושה שימוש באופנה.

פרייזר הדגימה כיצד עד היום סרטי האופנה הללו עושים שימוש במוטיבים ששימשו את הקולנוע בתחילת דרכו. כיצד מעברים רכים, פיידים, והדרת הליניאריות ממשיכים להיות הכלים המרכזיים של הסרטים הללו. במובן הזה, ומאחר שפרייזר הכירה לקהל כמה וכמה יוצרים לא מוכרים, ביניהם האמניות מרי פרנס ופטרישיה מרטין, ההרצאה שלה היתה בדיוק אותו חומר שלטובתו נועדו כנסים.

מעין גולדמן ועמית ישראלי: איך מצלמים הפקת אופנה

בהפסקות שבין הפאנלים, אפשר היה לצפות בפרויקט 9, של הצלם עמית ישראלי, הסטייליסטית מעין גולדמן והמאפרת נירית הירשמן. הצוות שמוציא תחת ידיו הפקות אופנה וקטלוגים רבים בתעשייה המקומית, איפשר לבאי הכנס לצפות באופן העבודה שלהם, בזמן שצילמו בזמן אמת 9 מוזות שונות. היד החופשית שניתנה להם, העלתה חיוך מקסים על פניהם ובמקביל הדגימה את האפשרויות שהיו עומדות בפני תעשיית האופנה בארץ, לו זו הייתה פחות כבולה למניעים כלכליים גרידא. כך נחשפו במהלך יום הצילום שמלה מפתיעה של המעצבת אודליה ארנולד, כמו גם כובעיה של תמי בר לב.

פאנל בנושא אופנה בסבך הרשת

בפאנל אופנה בסבך הרשת, בהנחיית העיתונאית גילי יובל, השתתפו חנן מעין מחברת טראפיק, ליבי כץ בר מאתר סטייל ריבר שמציע אופנה לישראליות ברשת, ענבל בוסיבא ממקימות אתר הקניות המקומי בל אנד סו והמעצבת סיגל דקל. השיח שניהל הפאנל, חשף בעיקר את הקושי שבקיום דיון בנושא העידן הדיגיטלי. רוב השינויים הדיגיטליים שהועלו לדיון, החל מקניות ברשת, וכלה בחשיפה מיידית לתצוגות האופנה, כבר התרחשו, וכך קרה שרוב השיחות על הנושא חשפו את הקהל למה שהוא יודע פשוט מתוקף היותו לקוח של האפליקציות השונות. שיחות מסוג זה, שמערבות אנשים שעושים שימוש בטכנולוגיה החדשה מתוקף עבודתם, חושפות בעיקר עד כמה גם הם לא יודעים מה הולך להביא עמו הגל הבא. לכן רוב השיחה נסובה על השינויים שהתרחשו זה מכבר, ועל ההווה המוכר לכולנו ולמעשה לא חידשו דבר.

הרצאת אורח וכיתת אמן עם אימרן אמד

תמונת מצב אחרת לחלוטין הביאה עמה ההרצאה המרתקת של אימרן אמד, מקים הבלוג business of fashion. אמד מגיע מתוך הקלחת הדיגיטלית, והוא נתון בתוכה כבר מתחילת דרכה הלא רחוקה. את הבלוג הוא הקים לפני חמש שנים, ומאז הכל עבר שינויים רבים, בזמן שהמחשב הפך לסלולרי שאנחנו נושאים בכפות ידינו. אמד ציין את המעבר מפרסום שמושך את תשומת לבו של הלקוח בבאנרים שונים, לפרסום שמרוויח את תשומת לבו של הלקוח בעזרת תוכן מעניין שמייצר תנועה ברשת, והופך לשיחת היום.

אמד חשף את הכוח של הקהל בעיצוב האופן שבו מותגים נראים, כשהאחרונים מאבדים את שליטתם על האופן שבו הם רואים את עצמם. כך למשל אמד הציג את הפער שקיים בין האופן שבו בית האופנה שאנל מציג את עצמו, לאופן שבו הרשת תופסת את בית האופנה היוקרתי.

בסיומה של ההרצאה, פתח אמד צוהר לעתידה של האופנה, עם אתרים שמאפשרים כבר עכשיו לאנשים לעקוב אחר רכישותיהם של מובילי דעת קהל, כך שאם נאמר האספנית דפני גינס רוכשת את התיק החדש מבית מרג'יאלה, מי שעוקב אחריה יכול לדעת על כך, ובלחיצת כפתור לרכוש את התיק שהוא ככל הנראה הפריט הנכון לרגע. בתוך הסבך שאמד קורא אותו כמי שקורא כתב סתרים, הסתתרה האימה שנוגעת בפריצה לפרטיות של כולנו, לסכנות שמביאות עמו העידן הדיגיטלי. והאימה הזו, עד שהוא עלה על הבמה, נעדרה מהשיח שהתנהל לדוגמא בפאנל הקודם, שקידם באופן חסר תקדים צרכנות כמו גם תפיסה נשית מצומצמת ומעליבה שהוצגה על ידי כץ בר.

גם כיתת האמן שהעביר אמד במסגרת הכנס, לא איכזבה, והיא התקיימה בהנחיית אחד ממארגני הכנס, אייל דה-ליאו, האחראי גם על קשרי חוץ של מוזיאון העיצוב בחולון ומבעליו של בלוג הגרסונייר. אמד הגיע לכיתת האמן בז'קט אדום ומוקסינים כחולים שקיפול בג'ינס הבליט אותן. האווירה היתה נינוחה, בשעה שאמד חשף את כישלונם הנוכחי של הקמפיינים המלוטשים והמושלמים, והדגיש שהשינוי שאנו רואים באופן השיווק והנוכחות של בתי האופנה של מוצרי היוקרה, התחיל דווקא מהרשתות ההמוניות. הן הצליחו לחקות מהר מאוד את הפריימים שיצרו בלא מעט כסף בתי האופנה הגדולים. כך שההבדלים בין האופנה הגבוהה לנמוכה הלכו והיטשטשו. בעידן הדיגיטלי הנוכחי, כשכמעט כל בית אופנה מחזיק עמוד בפייסבוק, ההבדלים יכולים להתחדד בחזרה. ככלות הכל, את עבודת היד שבה עושים שימוש בתי אופנה כמו שאנל או הרמס, שום רשת המונית לא יכולה לחקות. וכשהיכולות הללו עומדות על הפרק, תג המחיר הגבוה מהרגיל הופך להגיוני, ואילו המוצרים הנגישים של אותם בתי אופנה הופכים ליותר נחשקים מבעבר.

שיח נוסף התפתח סביב העובדה שהחלוקה המוכרת לעונות חייבת להשתנות. היא לא עובדת יותר. מכיוון שעובר זמן רב מידי מרגע ההיחשפות לקולקציה ועד להגעתה לחנויות, ומכיוון שהשוק הגלובלי יצר מצב שבו העונות ההפוכות שמתקיימות בין אירופה לאוסטרליה מתחילות לייצר מצב בלתי אפשרי שבו הסוודרים מגיעים לחנויות האוסטרליות כשהשמש יוקדת מעל. קשה היה להתעלם מהתחושה הנעימה שיצר אמד, כשהוא שוב מכניס את מי שעומדים מחוץ לחצר המלך, אל סודי הסודות של חדרי המנכלי"ם.

פאנל בנושא הטעם הישראלי

את הכנס חתם פאנל בהנחיית עיתונאית העבר שירה ברויאר, בנושא הטעם הישראלי. עצם הבחירה בנושא עוררה את האפשרות שהדיון יגלוש לבנאליות מוכרת, אך זו נעלמה עם דברי הפתיחה של ברויאר, שסיפרה כיצד בעברה כעיתונאית עשתה לה למסורת לגשת למעצב מקומי אחד כל שנה ולראות מה היה הפריט שלו שהכי נמכר. הבדיקה הזו העלתה לטענתה פעם אחר פעם את הפריטים העמוסים ביותר, אלה שנשאו גימיק.

זו היתה נקודת פתיחה ראויה שיכלה להוות צינור אל עבר חקירת הטעם הישראלי, בעיקר לנוכח הדגש שהציג האמן דני קראוון, שהדגיש דווקא את הפנייה של הישראלי אל הפשוט. גם עורך טיים אאוט, איתי ולדמן, הוסיף קושיה למדורה כשהדגיש את הגיחוך שמעלה ההתגנדרות בארץ. ואילו מעצבת הקונספט והמזון נורית קריב הכניסה את הקהל לתוך נבכי עבודתה עת הדגישה את הדרישות של המפרסמים לגודש שיעלה מכל עבר, כמו גם במרדף אחרי טרנדים רגעיים.

הכל החל להתמסמס עם דבריה של העיתונאית ואשת הטלוויזיה דפנה לוסטיג. ניכר שלוסטיג לא מצאה את מקומה בפאנל, ולכשנכנסה אליו העלתה את מושג ה'פרחה', שהוביל לכניסתה של 'מסעודה משדרות' אל תוך הדיון. כל זאת מבלי טיפה של ביקורתיות עצמית, וכאילו הנוכחים היו חלק משנות ה-50 המוקדמות, עת ברויאר נדחקה אל עבר הבחנות לא ברורות ולא עדכניות בין לבוש אשכנזי ללבוש מזרחי.

קשה לומר שזו היתה הדרך הראויה לסיים יום ארוך של דיונים שפתח צוהר למחשבות אחרות על אופנה, הרחק מאלה שאנו פוגשים ביום יום, אבל באופן כללי ניתן לסכם את הכנס כיוזמה מבורכת, שהצליחה להביא אל חולון הרבה מאוד אנשי מפתח מהעולם. הבעיות שעלו, הופיעו בעיקר בפאנלים שאירחו דמויות מקומיות שלרוב לא הצליחו לייצר דיוק מעמיק וחדשני, וניכר עליהם שהם לא היו מתוכננים ומהודקים דיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully