ב-4 בנובמבר 2008 מעצב האופנה האמריקאי נרסיסו רודריגז זכה לכבוד יוצא דופן. הגברת הראשונה החדשה של ארצות הברית, מישל אובמה, הפציעה בשמלה בעיצובו באירוע שבוודאי נחשב עבורה אחד המשמעותיים יציאתו הראשונה של ברק אובמה לציבור כנשיא ארצות הברית. בחירת השמלה עוררה תשומת לב יתרה, שהוכפלה פי כמה מונים לאור העיצוב הנועז, שהפנה עורף למסורת חליפות החצאית השמרניות של נשות הנשיאים. כאילו, שאובמה, בשמלתה השחורה-אדומה, השקופה למחצה, שנלקחה היישר מסלול קולקציית קיץ 2009, רצתה לאותת זהו אכן רגע חדש בהיסטוריה של ארצות הברית.
"זה כבוד עצום", נזכר בחיוך רודריגז, בראיון שנערך איתו בקפריסין. "יותר מכל דבר אחר היא אישה שאני מעריך מאוד. היא כל כך אמיצה ללבוש שמלה נועזת כל כך. זה אומר משהו עליה ועל הבחירות שלה. היא אישה יפה וחכמה. פגשתי אותה מספר שנים לפני כן, כשאובמה היה עוד בשיקגו. היא ישבה לידי בארוחה והיה לי את הזמן הכי טוב בעולם. היא מאוד מצחיקה".
עם זאת, ולמרות הקרבה בין השניים, ספק האם הבחירה בו הייתה צפויה. רודריגז אמנם ייסד את בית האופנה הנושא את שמו ב-1997, אולם מחוץ לגבולות ארצות הברית, כולל בישראל, הוא מוכר בעיקר בזכות קו הבישום המצליח שהשיק לפני כמעט עשור. ועדיין, יש לו מספר מעריצות קרובות, סוללה של נשים תומכות, הנמנות עם מעצבי דעת הקהל החשובים בעולם. הראשונה מתוכן היא שרה ג'סיקה פרקר, הנחשבת כחברה קרובה (דגמיו של רודריגז הופיעו גם ב'סקס והעיר הגדולה'), או אופרה וינפרי. "הן נשים אמיתיות. סקסיות, חכמות, בעלות אישיות ייחודית.", הוא אומר כשנשאל מה משותף לנשים שלובשות את עיצוביו, על ומחוץ לשטיח האדום. "הן מאוד אמיתיות ואפשר להתקרב אליהן כי הן חמות. אולי בגלל זה הן חברות טובות".
בתוך ומחוץ למעגל
רודריגז (51) נולד בניו ג'רזי להורים קובאניים ולמד בפארסונס, בית הספר לעיצוב האופנה במנהטן. ב-1985 נכנס אל חברת האופנה אן קליין, שבזמנו נוהלה אמנותית על ידי דונה קארן, כמעצב מן השורה. שש שנים לאחר מכן, עבר אל חטיבת הבגדים המחויטים של מעצב האופנה קלווין קליין, שהעיד עליו שיש בו 'תשוקה עצומה'. באמצע שנות התשעים, עבר אל מותג סריגי הקשמיר TSE, תפקיד בו החזיק קצרות, לטובת מה שהיה אמור להיות אחד הפרקים החשובים בחייו המקצועיים עד אז המעצב הראשי לאופנת נשים של בית האופנה האיטלקי נינו צ'רוטי. אלא שהפרק הזה הסתיים מוקדם מהצפוי. הפריצה המשמעותית של רודריגז לתודעה, הייתה כאשר עיצב כפרילנס את שמלת החתונה של קרולין בסט, אשר נישאה לג'ון פ. קנדי ג'וניור, בסמוך להקמת בית האופנה שלו. "לא הייתי מוכן לאימפקט", ציין באזני מגזין 'פיפל'. "קרולין הזהירה אותי. זה היה הלם".
הלם אולי אכן היה, אולם במבט לאחור היה זה הרגע שסלל את התנאים ונטע בו ביטחון לעזוב את צ'רוטי ולפתוח את 'נרסיסו רודריגז' ב-1997. קולקציית הביכורים שלו, לקיץ 1998, הוצגה במילאנו וחשפה לקהל אופנה הנשענת על מתאר פשוט וקולע, בגדים שנשים "אכן יכולות ללבוש", כדבריו.
כאשר גוללים את קולקציות העבר ואת ההיסטוריה הפרטית שלו, מגלים כי רודריגז משחק בלונה פארק האופנה, מלא התפניות החדות וההפתעות הבלתי פוסקות, מעט אחרת מהמקובל. בעוד שכולם רצים אחרי ניסיון להמציא ללא הרף יש מאין, הוא מדבר על מושגים אחרים, כמעט זרים לתחום שנחשב כל כך דינאמי. שניים מהביטויים אשר חזרו על עצמם ללא הרף בשיחה איתו הם "על זמני" או "נצחי", ללא שום רמז ל-IN או COOL. אפילו מודעת הפרסומת לבושם הנושא את שמו, אשר במרכזה כרמן קאס בשיער קלוע ואסוף, נותרה זהה בעשר השנים האחרונות.
"טרנדים הם משהו שקורה ברקע", הוא עונה על השאלה האם הוא לא מרגיש צורך לקחת חלק בשינוי התמידי שכופות מגמות האופנה. "אנחנו לא יכולים שלא להיות מושפעים מהם. המוזיקה שאנו שומעים, האוכל שאנו אוכלים, הבגדים שאנו לובשים. עם זאת, אני מנסה להתעלם מהטרנדים, אני מקווה שאני מתעלם מהם עד כמה שאפשר, כי טרנדים הם ברי חלוף. תמיד התעניינתי במשהו שהוא טוב, איכותי ועל זמני".
המציאות מספקת הוכחה מסוימת לדברים. סגנון האופנה שלו, שרבים רואים בו מינימליסטי-אתלטי, על אף שהוא מתנגד להגדרה הזו נחרצות, לא השתנה באופן קיצוני מאז ייסד את בית האופנה. הקווים הגראפיים החזקים, המודעות של הגזרות לגוף הנשי וההעדפה הברורה של קווים מודרניים וארכיטקטוניים על פני גחמות נוסטלגיות, ניכרות בעוז עד היום. קולקציית קיץ 2012, אשר הוצגה בספטמבר האחרון בשבוע האופנה של ניו יורק, הייתה מפגן של גיאומטריה מחושבת בעונה בה כל המעצבים זלגו אל ערכים פומפוזיים המזוהים עם הבארוק, הרוקוקו או שנות ה-20 של המאה הקודמת.
בהתאם לצו האנושי, אי אפשר להיות שונה מבלי איזשהו תג מחיר. רודריגז מוערך הרבה יותר מאשר שהוא פופולרי. אמנם הוא נבחר לאחד מ-25 ההיספניים המשפיעים באמריקה בשנת 2005 והיה הראשון שזכה פעמיים ברציפות בפרס מעצב השנה של מועצת האופנה של אמריקה, אבל מדד הסלבריטאות שלו נמוך באופן מובהק ממעצבי אופנה אמריקאים אחרים. מרק ג'ייקובס כדוגמא, שקרוב אליו בגילו, זוכה לכמויות תהילה נדיבות פי כמה. אפילו אחרים, הצעירים ממנו הרבה יותר, כמו למשל פיליפ לים, ג'ייסון וו, נחשבים כוכבים זוהרים ביחס אליו. אין זה פלא, ששמו של רודריגז עלול להישמע זר עבור רבים במערב, מה שלא מונע את העתקתם על ידי גורמים כאלה ואחרים. אם כי, יש להודות, הוא זוכה לכבוד המפוקפק בזכות העיצוב, ולא בגלל השם על התווית.
בהקשר זה, שמו מוכר במחוזות רבים רק בזכות קו הבישום הנושא את שמו. "הייתי בהלם כשגיליתי שמעצבים שרוצים להשיק בושם, בסך הכל בוחרים דוגמא אחת מתוך 20 תרכובות שמציעה להם חברת השיווק", הוא מספר על תהליך יצירת הבושם הראשון עליו הוא חתום, אשר נותן מושג לגבי האופן בו הדברים נעשים לפי דרכו, ולפי דרכו בלבד. השיטה המקובלת, נראתה עבורו בלתי מתקבלת על הדעת, בעיקר משום שרצה להעביר מסר אחר לגמרי מלבד איזשהו ניחוח בעל תו פופולארי. "חשבו שאני משוגע. אני רציתי לשים מאסק בבושם. אלא שהמאסק היה נחשב כל כך גס והמוני".
הוויתור על פופולריות, אולי פופולריות זולה, מסתמן כמכוון. מספיק לשמוע אותו פורט את רשימת האנשים שהוא מעריך, כמו מעצב הקצה הבלגי רף סימונס או הבמאית והצלמת סינדי שרמן, כדי להבין באיזו מורשת הוא היה רוצה למקם את עצמו. גם אם אלה גוברים עליו מבחינה קונספטואלית, הם משקפים במידה ניכרת את כוונתו שלא להתחנף לאיט-גירלס, או לרדוף אחרי ערכים של רגע. במקומם הוא מעדיף לדבר על 'האישה האיקונית', צמד מילים המסמל עבורו נשיות בסיסית ומוחלטת, על זמנית באופן בה היא באה לידי ביטוי בכל אישה, אליה מכוונת כל יצירתו.
לצד שורה של שיאים אישיים, כמו היותו אחד המועמדים לעמוד בראש בית האופנה גוצ'י לאחר תקופת טום פורד, נספרים גם רגעים פחות זוהרים. לפני כארבע שנים מכר כחצי מהחברה לקבוצת ליז קלייבורן, צעד שלא עלה יפה. שורה של מחלוקות הביאו אותו לרכוש את חלקו בחזרה כמעט שנה לאחר מכן. גם קו האופנה לגברים, אותו פתח בסמוך לחוזה עם ליז קלייבורן, נסגר ב-2008, ולא חודש מאז. בהזדמנויות שונות ציין, כי הוא עסוק עם קולקציות הנשים.
"זו שאלה קשה", הוא אומר בתגובה כאשר נשאל על קלאסיקה והאם הוא מנסה להשיג אותה. "מהי קלאסיקה? דברים שהם למעשה מאוד פשוטים. דברים שנאהבים, שכולנו אוהבים. כולנו רוצים להיראות טוב, כולנו רוצים להרגיש טוב, כולנו רוצים שימשכו אלינו. זה ההיבט האנושי שנמצא בדבר. אני תמיד שואף למשהו נצחי, על זמני, מאשר לקלאסיקה. כי הדברים שגורמים לנו עונג היום, הם הדברים שנתנו לנו עונג כשהיינו ילדים, או כשגילנו אותה. זה משהו שנשאר איתך לנצח. בשבילי זה לרוץ מסביב לשיח הגרדיניה בבית של דודה שלי בפלורידה, והריח של הפרחים שקטפתי. לרגעים האלה יש משמעות גדולה יותר אפילו היום. יש כל כך הרבה רעש מסביב. למשל, אתה לא צריך לדעת לעשות בגדים כדי להיות מעצב מפורסם. לכן, הדבר שמעניין אותי הוא זה שיש בו עומק ואותנטיות".
אומרים עליך שאתה מינימליסטי בכתב היד שלך. אני לא בטוח שזה מדויק.
"אני רואה את עצמי כפיוריסטי, כשואף למקום טהור, לא כמינימליסטי. כי מינימליסטי זה ריקני ושטחי. יש כל כך הרבה עבודה בדגם שהוא נקי ומתוחכם".
