אפשר למנות בקלות יחסית את האתגרים שעמדו מול מעצבת התלבושות ג'יל טיילור בזמן הרכבת סט הבגדים ששימשו לסרט 'השבוע שלי עם מרילין', המגולל את סיפורה האמיתי של מרילין מונרו, בזמן צילומי הסרט 'הנסיך הנם ונערת השעשועים' באנגליה בשנות ה-50. הקושי הראשון עמו התמודדה טיילור היה העובדה, שעמדו בפניה בסך הכול שישה שבועות כדי ליצור את התלבושות לקאסט כולו, המונה בין היתר את מישל וויליאמס כמונרו, קאנת' בראנה, ג'ודי דנץ' ואמה ווטסון. לכך אפשר להוסיף את הקושי להתאים סגנון לבוש לדמות מיתולוגית - עשייה חמקמקה המצריכה קשר ממשי למציאות המוכרת ובמקביל בריחה מקלישאות.
מכיוון ש'השבוע שלי עם מרילין' עוקב אחרי סיפור האהבה שנרקם בין מרלין לעלם בשם קולין קלארק, אותו פגשה על סט הסרט 'הנסיך הנם ונערת השעשועים', הרי שישנם חלקים שהם בבחינת 'סרט בתוך סרט'. כך, שבנוסף לעיצוב הדמויות בהתנהלותן היומיומית, מעצבת התלבושות הייתה צריכה לשחזר את הופעתם של השחקנים כפי שנראו בגרסה המקורית של 'הנסיך הנם ונערת השעשועים', ולהיות נאמנה לה.
מרבית התלבושות בסרט אותרו בחנויות וינטג' ומכירות של אוספים ישנים, מתוך כוונה לשמור על צביון אותנטי, ועדיין ניכר שהאתגר הגדול ביותר עמד בפני טיילור היה להשכיח מהקהל את 'השמלה הלבנה ההיא'. אמנם ללא כל ספק מונרו, או ווילאמס, היא הכוכבת הגדולה, ואחת התחושות המובהקות שעולות מן הסרט הוא מעמדה הרם של נערת השעשועים בעולם באותו הזמן. אבל, טיילור הייתה צריכה במידה מסוימת להפשיט ממנה את הזוהר המוגזם והמצועצע, את הזיכרון של אמרת החצאית המתבדרת מעל תעלת האיוורור. היא הייתה צריכה לאפשר איזושהי פשטות שתאפשר לצופה לתפוס שבריר מהאישיות הבלתי יציבה וההרסנית של מונרו, מהדמות הקורסת והנרקמת מחדש ללא הרף.
"מה שרצינו לייצר היה הצד הפרטי שלה", סיפרה טיילור בראיון לווג הבריטי ביחס למונרו המסוימת שרקמה. "היא ידועה בשמלות הערב המהממות שלה, אבל אחרי שחקרנו מאות ספרים ותצלומים, מצאנו שמרילין הייתה מתלבשת כדי שיהיה לה נוח". ואכן, על גופה של ווילאמס, שניכר כי התמסרה באופן טוטאלי לתפקיד, כולל כל נימי המחוות הילדותיות המוכרות, היו במהלך הסרט בעיקר בגדים פשוטים, שנועדו להעצים את צללית שעון החול המפורסמת של גופה. חצאית מידי צרה בצבע קינמון, חולצה גברית רפויה ולבנה, או מטפחת שנקשרה בסמוך למשקפיים חתוליים ברוח התקופה. האפקט הברור היה נעוץ בהבדל בין הכוכבת האמריקאית, זו שאף אחד לעולם לא הבין לחלוטין, לבין הסביבה הבריטית, שלרוב הייתה חנוטה בקוד לבוש חמור.
"במבט מקרוב", ציינה טיילור בראיון אחר, ל-Instyle, "היא הייתה נערת קלווין קליין לפני שהיה בכלל קלווין קליין, בגלל שהיא הקדימה את זמנה בסגנון האישי שלה. בזמן התקופה ההיא נשים היו הרבה יותר מסודרות, והיא הייתה מאוד קז'ואל, מאוד פשוטה".
למרות הרחש התקשורתי סביב תפקידה של ווליאמס, ההתרחשות בסרט נמסרת ברובה דרך דמותו של קלארק, אותו מגלם השחקן הבריטי הנאה אדי רדמיין (שבתיאום מופלא לוהק כפרזנטור בית האופנה ברברי לעונת קיץ 2012). קלארק, בן למשפחה מיוחסת, מחליט יום אחד כי הוא מוכן לעשות הכל כולל "ראיון עבודה טיפשי" כדברי אביו בשביל להשתלב בתעשיית הקולנוע בלונדון, והוא מתחיל את דרכו בתפקיד זוטר, כעוזר במאי שלישי. בבחינת עיצוב התלבושות, מעניין לראות כיצד רקמה טיילור לנער המעמד הגבוה חזות מעודנת דווקא של מעמד ביניים או אפילו פועלים, כדי לשקף את השינוי החברתי שלקח על עצמו. ז'קטים מחויטים עשויים טוויד, אפודות צמר צרות המגלות תחתן חולצות מכופתרות לבנות או תכולות או מכנסיים רחבים בצבעים קודרים, המדגישים דווקא את גופו הצנום, שיקפו באופן נאמן את הפרקטיקה הרווחת והסגרירית באירופה של שנות ה-50. על דרך הניגוד, סר לורנס אוליבייה, בגילום קנת' בראנה, ששיחק מול מונרו בסרט 'הנסיך הנם ונערת השעשועים', זכה לפרשנות כמעט טווסית, מוחצת במידה ומטורזנת, כראוי להילה שאפפה אותו בזמנו.
על אף שזהו סרט תקופתי וביוגרפי, נחסך ממנו הממד העשוי מידי, המלווה פעמים רבות סרטים המבקשים למסגר בדייקנות רגע היסטורי. זהו תיעוד אופנתי נאמן, שהשכיל ללוות את הדמויות ולא להגדיר אותן. רק לרמוז בעדינות, ברווח שבין הבגד לגוף, לאישיות המתחוללת והסוחפת של כל אחת מהן.
השבוע שלי עם מרילין, החל מה-5.1 בקולנוע
