דרוש רוקסטאר: העולם התקוע של אופנת הגברים

אין מנהיג אמיתי. אין אפילו קבוצת מנהיגים - הקביעה הזו אינה מכוונות הפעם אל הפוליטיקה הישראלית, למרות מצבה העגום ומקהה החושים, ולמעשה, היא באה לאפיין עולם אחר לגמרי, שונה באופן מובהק, המצוי גם כן בצרה המובילה לדעיכה – האופנה העכשווית לגברים.

כפי שציינה בלקוניות אחת ממבקרות האופנה האמריקאיות החשובות לפני כשנה, בעודה פוסעת החוצה מתצוגה של אחד השמות הגדולים בפריז – "זה פשוט נעשה ביזנס". כוונתה הייתה לאובדן הרוח והיצירה, והעובדה שבסופו של דבר, בשנים האחרונות, מותגים רבים, בדגש דווקא על הידועים שבהם, כבר לא עוסקים באופנה, הם עוסקים במוצר שנועד לענות על צורך פרקטי ולא בגישה. כיום, לא פועל המעצב שמשנה את פני הדור, לכל היותר הוא בסך הכל מלביש אותו.

תחת האווירה חסרת התוחלת יפתחו בשבוע הקרוב שבועות האופנה לגברים במילאנו ופריז לקראת עונת חורף 2012-13 (12.1 ו-18.1 בהתאמה), כשספק אם באמתחתם בשורה אחרת. אחרי שכבר הספיקו לתלות במשבר הכלכלי של 2008 את כיוון הזהיר שתפסו הקולקציות, ואחרי שכבר נימקו את השמרנות הכללית הפושה בתחום בצורך לחזור למחוזות של מינימליזם, מסתמן שהבעיה עמוקה יותר, מעידה על דריכה עיקשת במקום אשר מבטיחה, שכמו נושאי הקולקציות עצמם, שהיא נועדת לחזור על עצמה עוד ועוד.

חסר רוקסטאר, מישהו שיש לו את הכוח המניע שהיה לחלילן מהמלין. כרגע אף שם בזרם המרכזי שניתן לתלות בו מהפכות הדומות בהיקפן ובמשמעותן לזו שהביא הדי סלימן ל'דיור הום' בתחילת העשור הקודם, (שמורשת המכנסיים הצרים והחליפות ההדוקות שהשאיר קובעת עד היום את הטון השלט בטעם הקהל הרחב), או לזו המוקדמת יותר של ז'אן פול גוטייה, שהפיח מושג של מצ'ואיזם מטופח וחדש באמצעות מלחים הומוארוטיים תפוחי שפתיים שהציג בשנות ה-90. החסרים האלה מאותתים בחשש כי עידן הרעיונות הגדולים והרדיקליים הגיע לקיצו.

לראייה, קשה למנות ולו מוזה עכשווית אחת יוצאת דופן בעולם אופנת הגברים – לא נערי רוק בנוסח המעצבים הבלגים, לא מטרוסקסואלים, לא הטיפוסים האקסצנטריים מבית מדרשם של ריי קוואקובו או יוז'י יאממוטו בשנות ה-80 – שמעצבים נושאים אליה עיניים, חוקרים אותה, ומציעים דרכה מרד בסדר הקיים. למעט שינויים קלים בשוליים, חליפות הגברים מצייתות לאותם העקרונות כבר עשר שנים. אף הצבעים נתקעו על אפור ושחור. מסתמן, שהרוב המשפיע של המעצבים מעדיף לאשר ערכים שחוקים שמוכיחים את עצמם, שיש בהם את התחלואה הבורגנית המכונה קלאסיקה, מאשר למצוא להם תחליפים מתגרים. המעניין הוא שבאופן פרדוקסלי, עודף הבגדים שכל מעצב ובית אופנה מייצר בשנה עומד בניגוד גמור לאבולוציה הטבעית המתקיימת באופנה. זו כה האטה את מקצבה עד שההתרחשויות בה נעשות זניחות, מאבדות את כוחן.

הדוגמאות רבות ונערמות זו על זו בזריזות מעוררת שיעמום, ועיקר יוצרי בגדי הגברים הנחשבים כיום פורעים שטרות על חשבון העבר. הרי האמריקאי שנעשה פריזאי ריק אוונס, שמקפיד להלביש את הדוגמנים שלו בחצאיות והילה אפלה, כבר מיצה את הגותיקה שהגה ממזמן והוא ממחזר את טוניקות הג'רסי השקפקפות והפופולריות עונה אחר עונה.

גם רף סימונס, הגאון הבלגי שמקדיש את יצירתו למושג החמקמק של הנעורים, התבגר בעצמו ואמנם מעמיד יצירות מנוסחות היטב, אך חסרות את רגע הפריצה הזכור לו משנת 1995, שסחף אחריו צבא של מעצבים צעירים שחלמו לחקותו.

המצב דומה אף אצל שניים מהשחקנים האיטלקים המפורסמים יותר ובעלי ההשפעה, אם מונים יחדיו את גוצ'י ודולצ'ה וגבאנה. אלה מקפידים עונה אחר עונה להעמיד קולקציות שהמאפיין החשוב ביותר שלהן הוא מסחריות ובגדים שנועדו קודם כל כדי להחמיא. אפילו כריסטופר ביילי, שהפך את בית האופנה הבריטי ברברי מעוגת טרייפל סתמית לאקסטרווגנזה של מעילים והצלחה, ועיצוביו זוכים לאין ספור גרסאות, שינה את האופן בו מתבוננים על אופנה אנגלית בעיקר לפני שבע ושמונה שנים, כשהגה מוזה של נערי שלכת ספק תלושים ויפים עד כאב, שהתכתבו עם תופעות השוליים של הרחוב. בימים אלה, כאשר זנח אותם לטובת אווירת יוקרה וסמלי סטטוס – וגרסאות אין סופיות לאותו המוצר עצמו – האפקט שהוא יוצר מצטבר פחות ומתרכז בעיקר על המדפים של זארה.

גודל מצוקת היצירה מתחדד כאשר מפנים את תשומת הלב אל השחקנים הצעירים יותר בתחום. מצד אחד, אלכסנדר וונג, שנעשה דמות נערצת בקרב היפסטריות מערביות, השיק בעונה הקודמת קו גברים כושל ומיותר בתרומתו. מצד שני, דמיר דומה, שהתחיל בנסיקה מטאורית בזכות התנגדות עיקשת לצו האופנה מערבי ולחייטות המקובלת, המיר בשנה החולפת את החדשנות בקרבה יתרה לאוונגארד היפני מהסוג שנשחק לעייפה, ובכך החמיץ הזדמנות לפוטש מוצלח על ההגמוניה השולטת בשוק הגברים. בצד עולם האופנה המוכר פועלות מספר דמויות בעלות פוטנציאל, כמו JW אנדרסון הלונדוני, אולם נדרשת להן מידה של הבשלה עד שיוודע בברור כי הגיע זמן המימוש.

כדי לא לחטוא לאמת, על אף תחושת הלאות והמיחזור העולה מקולקציות הגברים (ולמרות שרובן עדיין מקדשות ערכים של חייטות איטלקית חלקלקה ומצ'ואיסטית או מראה מחוספס קמעה ומשובץ-חולצה שנעשה מזוהה עם קהילות האינדי), קיימות קולקציות מצטיינות שסך האמירה שלהן גדול מפריט כזה או אחר מתוכן. בין היתר, לקיץ 2012 ניתן לסמן את האוסף המרתק של לנווין, שלקח קונספט חבוט של לוחמים וסאב-טקסט צבאי והגיש אותו תחת מנעד רגשות רחב ומפעים, או את פנטזיית הפופ-פורנו של מיוצ'ה פראדה, ששילבה בשילוש סכריני וממזרי בין גולף, שנות ה-50 והדפסים מצועצעים. ניכר שגם כריס ואן אש לדיור החל לעלות על הגל הנכון עם הגוון ניאו-איימישי שהפיק לאחרונה.

לקולקציות האלו, ולעוד מספר אחרות, יש על פניו את היכולת לתקוע דגל בתוך אישון הציבור. אלא, שפועל איזשהו כוח מסרס, נסתר וספק מוגדר, המונע מהרעיונות להתגבש לכדי כדור שלג המעצב את המדרון. האם זהו הקהל, שעם עלייתו המחודשת של הימין במערב ועם התחזקותן של קהילות התנ"ך, מעדיף לעטות על עצמו את חזות השמרנות? או שאולי דווקא בתי האופנה עצמם, המדגישים בחזית הקמפיינים העונתיים דווקא את העיצובים הפשוטים והאפרוריים, מתוך הרצון להדגיש את המימד המסחרי של הקולקציה? ייתכן שהתשובה תתגלה רק כאשר יגיע האביר הבא של אופנת הגברים, זה שבעיצוביו המבריקים יראה לכולם היכן טעו, וכיצד מסדרים מחדש סדרי עולם קיימים. עד אז, אנו נידונים ללולאה חסרת קצה המנטרלת כל סיכוי להתרגשות.

צילומים: יח"צ / AP / אימג'בנק - Gettyimages