בכי תינוק, אהבת אישה

זה לא יכול היה להיגמר אחרת. לא כשהיריבה היא גרמניה. לא כשאני במגרש. בטח לא כשלרונאלדו יש חשבון לסגור עם עצמו. איך שנכנסתי לאיצטדיון, התחילו לי פרפרים בבטן. התרגשות עצומה. אחרי הכל, גמר הוא גמר וגביע עולמי יש רק אחד. אולי זה לא יפה, יכול להיות שזה לא מנומס, אבל אף אחד לא יתפוס אותי עומדת בהימנון הגרמני. בזה של הברזילאים, לעומת זאת, אפילו רקדתי. פעם רביעית בשבועיים שאני שומעת את הנעימה הזאת והיא נעשית מופלאה מפעם לפעם.

הגרמנים פותחים בסערה, שולטים במרכז השדה, תוקפים כמו משוגעים. כל פעם שהכדור מתקרב לשער של מרקוס, אני שומעת את עצמי צורחת כמו בסרט אימה. למזלי, ולמזלם של הברזילאים, כלום לא נכנס. לקראת סיום המחצית, קלברסון מפתיע ומפציץ למשקוף. יש תקווה.

ואכן, המחצית השנייה היא כולה רונאלדו, האיש והפוני. מה שהוא נתן היום, אוליבר קאן לא קיבל לאורך המונדיאל כולו. עד הרגע שבו ירד מהדשא (חילוף של כבוד) הוא לא הפסיק לרוץ ולעשות הגנה. את הנשמה הוא שם במשחק הזה. את נבכי הנשמה. בדקות הסיום, על הספסל, הוא בכה כמו תינוק. התייפח על רונאלדיניו, שהחזיר לו בדמעה ועל כל מי שהיה באזור. אחרי המשחק, כמו חתן בר מצווה נרגש, הוא אמר: "אני מודה לכל אחד ואחד בנבחרת ובמיוחד למשפחתי על כל התמיכה שלהם לאורך השנתיים שבהן הייתי פצוע". אז אני רוצה להודות לך רונאלדו, ולך, ברזיל, על גולים נהדרים ועל הנאה אמיתית מהמשחק.

עם תחילת חגיגות הניצחון, ירדו מהשמיים (תקרת האיצטדיון) אלפי עגורים צבעוניים מנייר. העגורים, על פי המסורת ביפן, מסמלים חיים ארוכים וטובים. ובנימה אופטימית זו הסתיים לו גביע העולם 2002.

ואחת קטנה, אבל חשובה, לסיום: בהמולה התקשורתית סביב המונדיאל, עלו גם נושאים שאין להם ולא כלום עם המשחק הפופולרי בעולם. אחד מהם הוא סוגיה שתמיד חוזרים אליה בגארבג' טיים - נשים וכדורגל.

לפני שטסתי ליפן עוד הספקתי לקרוא טור של עיתונאית מכובדת (ואף לשמוע אותה מהגגת על כך ברדיו) ובו היא מסבירה מדוע נשים לא באמת אוהבות כדורגל (אלא אם הן בוצ'יות), ואם הן כבר צופות ב-22 הגמדים השעירים, הן עושות זאת לשם קבלת טובות הנאה מהשעיר הפרטי שלהן.

על כך נותר לומר שלא רק שאלה דעות מיושנות, אלא שאפילו הניסיונות להפריך את הטענות הללו הם כבר מזמן פאסה. ולראיה אציין את בנות יפן, מהמטופחות שבנשות העולם (אולי רק האיטלקיות משתוות אליהן ברמת הסטייל והגימור), שגדשו את יציעי האיצטדיונים כאן בהמוניהן. ולא רק הן. אלפי נשים מרחבי העולם כולו הגיעו לקוריאה וליפן לצפות בנבחרות ארצן משחקות כדורגל. ביניהן זכיתי לראות מוסלמית אחת עם כיסוי ראש, שנופפה בדגל טורקיה לאורך כל משחק חצי הגמר מול ברזיל.

ואבקש להזכיר עוד שתי נשים. הראשונה היא סבתי, מלכה גרין זצ"ל, אוהדת שרופה של הפועל אפיקים, שבשנות השישים היתה צועדת מדי שבת למגרש הקיבוץ עם כיסא מתקפל בידה, תופסת מקום טוב ולא מפספסת אף בעיטה. השנייה היא חברתי, מורן פז תבדל"א, שהגדילה לעשות ופתחה על הגג שלה ביפו מועדון אוהדות, שנפגש במשחקים הגדולים על בירה, פיצוחים ועוד כל מיני דברים טובים. גברים מורשים להצטרף (אם בכלל) רק לאחר הבטחה מפורשת שלא יפריעו בפטפוטים על זוטות.