כאשר נכנס בשנה שעברה המעצב הצעיר אולבייה רוסטאן לתפקיד המנהל הקריאטיבי של בלמיין, לאחר שקודמו כריסטוף דקרנין, פרש בנסיבות שיש המכנים אותן 'אי עמידה בקו בריאות נפשי', הוא היה צריך להתמודד עם תמונת המציאות הבאה בית אופנה אולטרה-מצליח, שהיה זה שהחזיר לז'רגון מבקרי האופנה הגבוהה את המילה 'טראש'. במילים אחרות, עמדה מעט בעייתית. בנקודה מסוימת, המצב היה כל כך חמור, שכל אסוציאציה שנקשרה לבית בשנים האחרונות הייתה יכולה להיות רק אחת מהשלוש הבאות עמוד במועדון חשפנות, כריות כתפיים או הארלי דיווידסון. זה מה שקורה אחרי שבמשך חמש שנים כל מה שנותנים לקהל הם מכנסי ג'ינס נמוכים והדוקים ב-1,600 דולרים, ז'קטי אופנוענים עמוסים רוכסנים כסופים ושרשראות (מהסוג שפרינס היה מאמץ בשמחה) ושמלות ערב מכוסות פאייטים וקצרצרות כל כך, עד שזכו לחיקויים בסצינת מועדוני הדראג (המחתרתיים, כמובן).
ובכן, המשימה הראשונה של רוסטאן הייתה לנקות. לשטוף את הזוהמה ולתת לבית, שהיו לו פרקים של היסטוריה אלגנטית, איזשהו ניחוח של אופנת קוטור. אם לשפוט לפי הקולקציה לקיץ 2012, לפחות משהו אחד נשטף בתהליך ההמוניות. הסקס אפיל הבוטה, הגזרות ההדוקות, הכוח הנשי, אם אפשר לכנותו כך, כולם נשמרו. נשמר גם הטיפול הפרטני בכל אחד מהפריטים, שמחירם הגבוה לפחות מנומק בעיצוב ובעבודה מושקעים מהרגיל.
אבל כפי שמדגימה אחת החצאיות מהקולקציה, שהיא קצרה מאוד, עוטפת את האגן ועשויה פיסות עור מעוטרות שנתפרו במעין תפר ידני גס בכוונה, רוסטאן הצליח להמיר חלק מהמוחצנות האלימה שאפיינה את הבגדים של בלמיין במעט סאב-טקסט; באיזשהו ערך מוסף, שגורם לעין לרצות ולחקור את הפריט עוד (ולא רק את הגוף שתחתיו). בגדול, אפשר לומר שהוא האט את הקליטה במקום להטיח אותה לתוך פני הצופה.
וכמה עולה האיטיות החדשה הזו? לא מעט. כ-25 אלף שקלים לחצאית המדוברת. אבל היי, יש שאומרים שזו רמה חדשה של בלמיין.
ניתן להזמין לישראל דרך אנטוניאולי. ב-5,100 אירו