הו! כמה שמיוצ'ה פראדה אוהבת להתעלל בגברים. בכלל, לפעמים קשה להבין אם היא לועגת למושג הגבריות או שדווקא מרחיבה אותו. למעשה זהו המוטיב היחיד שקושר בין הקולקציות האקסצנטריות שהיא מנפיקה מידי עונה. הרי לפעמים היא מעלה את הדוגמנים על מסלול בז'קטים פרחוניים זרועים בזרקונים צבעוניים להחליא, לפעמים קושרת להם סרטים על הראש, מדמה אותם ללוחמים אסיתיים. לעיתים הקולקציות עתירות בהדפסים, לעיתים שמרניות להפליא. הכל, חוץ מלהעביר מסר חד משמעי על המוזה הגברית המובילה אותה (שמחליפה שורשים כפי ששום עץ אינו מסוגל).
הקולקציה לחורף 2012-13, שהוצגה אמש (ראשון) במילאנו, הצטרפה גם היא לאותו עניין של תזוזה מתמדת באותם ערכים מצ'ואיסטיים וחביטה בקלישאות זכריות. הפעם, ניכר שפראדה רצתה לדבר על מושג רחב יחסית. הרמז היה נעוץ בשונות הגדולה למדי של הדוגמנים שלוהקו להצגת הקולקציה. מצד אחד דוגמנים מוכרים שמלאו להם בקושי 20. מצד שני שורה של גברים מבוגרים ונאים להפליא (כולל צמד אחים). מצד שלישי סוללה של שחקני קולנוע בעלי רזומה מוכח, כמו וויליאם דפו, אדריאן ברודי, ג'יימי בל וזה שסיפק את הפינאלה (ואולי גם יזכה באוסקר בקרוב) גארי אולדמן. ביחד הם יצרו מעין תפאורה של גבריות איתנה.
ובחזית האיתנה של גברים רציניים כל כך כביכול, ומגוונים למדי, פראדה רצתה להתל. למעשה אפשר שהיא רצתה להעלות אותה על נס בדיוק כפי שרצתה להגחיך אותה. מרבית הדוגמנים עוטרו בשפמים מעוצבים, שלא הותירו ספק בקשר לטסטוסטרון הפועם בדמם, והקולקציה עצמה שאבה את כוחה מרפרנסים שנראו כעולים בקנה אחד עם סיפור רוסי-סובייטי חמקמק, לרבות סבר חמור-פנים הקשור בצווארונים מכופתרים לחלוטין או מעין אותות צל"ש שנתלו על החזה כבתחפושת צבאית. מעילי קצינים בצללית אדירה, שפיסלו קו מותניים גבוה יחסית על הטורסו, כזו היוצרת אשליה של חזה אתלטי וגובה מרשים, עלו תחילה מבדים הגיוניים לסיטואציה בגוונים המזכירים את האליטה האינטלקטואלית בשנות ה-70, כמו צמר אפור, טוויד או בד מפוספס. אך בנקודה מסוימת בשליש האחרון של התצוגה, אלה התחלפו בדבר אחר לגמרי, כמו בדי משי חלקלקים ומודפסים, ששיוו להם את חזות החלוק המובחר של יו הפנר (כסוג שונה בתכלית וזהה לחלוטין של גבריות).
סביר שהרגע בו עלה אדריאן ברודי למסלול, אשר כוסה כולו בשטיח אדום וספק 'צארי' למראה, ייחקק כרגע המשובח של התצוגה. במשקפיים עגולים ואדומי זגוגית, מעיל כפול-רכיסה מודפס בגוון שני, שצווארונו כוסה פרוות אסטרחן מבהיקה, הוא נראה בדיוק כמו קריקטורה של גבר שיכור מכוח, מטורזן ומצועצע להפליא. היו במראה הספציפי הזה מידות שוות של יופי ופרודיה, ובעיקר - גאונות בלתי נגמרת.
התצוגה המדהימה של ז'יל סנדר במילאנו
