הטרנד שכובש את פריז: 'ב?ו?ב?ו?-שיק'

"אני אוהבת את הנשים האפריקאיות בפריז שלובשות מעילי טוויד ענקיים מעל לחליפות ב?ו?ב?ו ססגוניות. זה מאוד שיק", ציינה קרין רויטפלד, מי שהייתה עד השנה שעברה עורכת ווג פריז ואחת הדמויות בולטות בסצינת האופנה העולמית, בספרה הרטרוספקטיבי Irreverent אשר התפרסם לפני מספר חודשים. מבלי להתכוון לכך היא סיכמה במשפט את הדרך בה נוטה המערב להיות מוקסם מהשפע האתני שהגלובליזציה מזמנת לו, בזמן שהיא מייצרת הגירה של אנשים ורעיונות ממקום למקום. לפתע, תחנת המטרו בלוויל בצפון-מזרח פריז, שהייתה ידועה לשמצה בזכות התקבצויות של מהגרים שאינם מצליחים להתערות בסביבה, הופכת כר פורה להשראה.

עם או בלי קשר לאמירתה של רויטפלד, מעצבי האופנה, בחיפוש המתמיד שלהם אחר השמץ הזר המייצר חדש, מזמנים בקיץ 2012 את אחד הסיפורים האתניים העזים של השנים האחרונות. מסע שרובו מתרכז באפריקה, אך גם מתפצל אל עבר הודו, תאילנד ועד מרכז אמריקה. האמנות השבטית, ההדפסים, צבעי האדמה הרוויים, הדוגמאות המזוגזגות, החרוזים, פיסות העץ וכל מה שנתפס בתודעה המערבית כמוטיב שורשי, עולים ומטפסים על כל פריט לבוש אפשרי, מתגבשים לכדי אקזוטיקה טהורה.

מדוע דווקא עכשיו? משום שבעולם שבע אופנה מהירה בו מעמידים מעצבים מעל ל-8 קולקציות בשנה מתעורר רעב למוטיבים המסמלים אותנטיות. משהו, שיש בו ביטוי ורמז למסורת, לשיטות יצירה קדומות. זו הסיבה לכך, שבניגוד לכל האופנה האתנית והאפריקאית מהעבר, אשר שמה דגש על קרקס ספארי עמוס צבעי חול והדפסים של חברבורות נמר, כאן מרבית תשומת הלב מופנית אל מקום אחר, שנועד בכוונתו לשקף לאו דווקא את קלישאות האדם הלבן, אלא את הדבר עצמו. במילים אחרות, את החומרים, השיטות, הסגנון האישי (ולא את הפילים).

מכאן שמתבקש שאחד הביטויים של המגמה יתרכז ב'ב?ו?ב?ו?-שיק', סגנון אופנה המתנוסס על מגזיני האופנה הצרפתיים בעוז וצפוי לזלוג מהם הלאה במהירות. בובו, או 'גראנד בובו' ליתר דיוק, הוא שמה של חליפה מסורתית ורשמית המקובלת במרכז ומערב אפריקה, המורכבת משלושה חלקים ולרוב נראית כעליונית עתירת בד או מעין שמלה המלופפת מעל למכנסי שרוול רחבים. היא משמשת גברים ונשים, כשאלו האחרונות מתהדרות בגרסאות עתירות צבע חיים, מירוק ועד צהוב וסגול, ולרוב מכוסים הדפסים ודוגמאות שנוצרים בטכניקות ידניות. יחד עם מטפחות תואמות המפסלות את השיער כמגדלים ושורה של תכשיטים כבדים, הבובו מייצר מראה ספציפי למדי, שאי אפשר לטעות בו.

מעצבי אופנה וסטייליסטים, שנחשפו לבובו עם ההגירות הגדולות מאפריקה, משכפלים בקולקציות הקיץ חלק מהרעיונות האצורים באותה התלבושת, כמו סוגי קשירות, צלליות המטשטשות מהגוף, גוונים ואביזרים העשויים סיבים קלועים. רובם נוטים להתעלם מהדקויות הקטנות וליצור השטחה של הרעיונות. באופן הזה, דולצ'ה וגבאנה אמנם ביססו את המראה העונתי על רפרנסים מדרום איטליה, אבל ניתן לאתר קשר ישיר בין עגילי הפלפלים והשום על אזני הדוגמניות, שמלות המעטפת והדפסי הירקות הצפופים, לבין דרכי התלבשות אפריקאיות. לצידם, מייקל קורס ודונה קארן, שילבו התייחסות למרקמים ולטכניקות שבטיות. מנגד, קים ג'ונס, מעצב הגברים של לואי ויטון, העתיק את דוגמת המשבצות הכחולה-אדומה המזוהה עם שבט המסאיי, ויצר חיבור ישיר לטכניקת האריגה.

בזמן שהבובו והזיכרונות המכובסים מאפריקה משמשים כאיזושהי מסגרת השראות עקרונית רופפת, המארגנת תחתיה אין ספור כיוונים, הרי שהקיץ מתגבש מגה-טרנד נוסף וקונקרטי מאוד, שכל מטרתו לבטא את האותנטיות המגולמת בשבטי – הדפסי האיקט.

השם האינדונזי איקט (IKAT) מתייחס לשורה של טכניקות צביעה ומניפולציות של קשירה ורקמה עתיקות היוצרות בבד דוגמאות מוכפלות ומרקמים ויזואליים המשמשים לביגוד מסורתי. על אף השורשים הרבים לשיטה – ניתן למצוא איקט באפריקה, אך גם בהודו, במזרח אסיה או אמריקה – הסממן החוזר על עצמו הוא מעין דוגמאות של זיגזג שבור או מעויינים, לרוב על רקע של צבע אינטנסיבי.

הקולקציה העונתית של ברברי היא אחד הגורמים המרכזיים שהביאו לשטיפתו של השוק בהדפסי איקט, רבות בזכות מעמדו המרכזי של הבית בסצינת האופנה והעובדה שכל פריט על המסלול קושט באותם הדפסים משוננים. עם זאת, מעצבים רבים נוספים נתנו את גרסתם לעניין. גיום הנרי לבית קרבן הזניק את הקולקציה עם פרשנות מודרנית ונקייה לעניין, שניצלה בעיקר את קשת הצבעים שהאיקט מזמן. בפול אנד ג'ו, מותג הקז'ואל הצרפתי הרענן, גזרו מבדים מודפסים באיקט חליפות עירוניות רפויות מעט ובאחת חוללו שיק בוהמייני. אפילו מעצבי גברים, כמו כריס ואן אש הבלגי, שהעלה על המסלול חולצות מכופתרות בהדפס שחור-אדום-לבן תחת בלייזרים מחוייטים וחמורי סבר. למרבה האירוניה, בעוד שהשימוש באיקט נועד כדי להיאחז בדבר אותנטי, בשיטה ארוכת שנים, הרי שרוב הביטויים בקולקציות המכונות ללבישה הן תוצאה של הדפסים דיגיטליים, פרי יצירה ממוחשבת.

מכל מקום, רשתות האופנה מגיבות לעניין בדרך היחידה שבה הן יודעות – משכפלות. עם הפצעתם של הפריטים הראשונים לקיץ 2012 על המדפים, מסתמן שפריטי האיקט מקבלים מקום של כבוד גם בקירבן, הופכות את הטרנד מכוונה של מעצבים לעובדה מוגמרת שמנערת מהארון כל זיכרון לניוד עייף. אז נכון, לעיתים קרובות השמלות והחולצות עשויות פוליאסטר ולא סיבים טבעיים, ואותנטיות שורשית היא מהן והלאה, אבל מה כבר אפשר לצפות מקולוניאליזם ששואף לקחת ממקום אחד ולכבוש את העולם במקום אחר?