שנת הדרקון או סתם כמיהה לכיס שנמצא במזרח הרחוק? ייתכן שהתשובה שנמצאת איפשהו באמצע, מסבירה מדוע לא מעט מעצבים בשבוע האופנה בניו יורק לחורף 2012-13, בחרו לפזול לאסיה. הקולקציה של מותג האיט-גירלז האמריקאי פרואנזה סקולר, שהוצגה אמש, נכללת גם היא במניין, לפחות לפי ההצהרות הרשמיות של צמד המעצבים העומד בראשו, לזארו הרננדז וג'ק מקאלו. אבל בפרואנזה סקולר, כמו בפרואנזה סקולר, שום דבר אינו מונח בדיוק במקום המצופה, ותמיד יש שמץ של מוזרות אינטלקטואלית שהופך גם את הנופים השחוקים ביותר לפלא טבע.
ההשפעה האסייתית ניכרה בפרטים כאלה ואחרים, כמו רכיסות אלכסוניות ואימרות סאטן רחבות על ז'קטים, המדמות את סגירת המעטפת של קימונו או מדי לוחמים, בדי משי מצוייצים ככלי פורצלן מסורתיים או רקמות של צמד טווסים מפוארי זנב על חזית שמלות קוקטייל קצרות. ובכל זאת, ספק אם ניתן לומר שהיה זה מפגן של קלישאות או התרפקות על מראה המזרח הרחוק כפי שהוא צרוב בראשי המערב. בדומה לאופן שעשה זאת מרק ג'ייקובס בקולקציה האחרונה שלו, הרננדז ומקאלו הבליעו את הכל בתוך שפה טוטאלית של צללית המתעלמת מקווי הגוף הטבעיים, המזכירה מזרח מודרני וחתרני פי כמה, לרבות האוונגרד היפני מבית מדרשם של מעצבים כמו ריי קוואקובו, איסי מיאקי או יוז'י יאממוטו.
אם צריך להצביע על המוטיב החשוב ביותר בכל הסיפור, הדלק הסילוני שהטיס את המפגן המפואר למחוזות של התרגשות, הרי תהיה זו הבחירה בא-סימטריה ובקווי חיתוך ישרים. מעיל עור בומבסטי שכנפיו אינן שוות, ושצווארון הפרווה שלו נוטה הצידה כנחש ענק ומפותל על כתפי הדוגמנית, או חצאיות מעטפת קצרצרות שמכפלתן מזוגזגת, היו חלק מהשיאים הרבים שכללה התצוגה. נכון, לפרקים עלו זיכרונות ליצירות קודמות של היידר אקרמן, או של פילי פילו לסלין, אולם מול האפקט החד כל כך, העכשווי, כל הטענות מתגמדות. וכשמוסיפים את המרקמים המפתים של משי פראי, עורות קלועים וז'קטים תפוחים כשמיכת פוך דקיקה, אפילו שוכחים אותן לגמרי.
עוד משבוע האופנה בניו יורק:
ויקטוריה בקהאם סקסית, דיאן פון פורסטנברג במקסי
ג'יזל סוגרת את התצוגה של אלכסנדר וונג
כל התצוגות שחייבים לעקוב אחריהן העונה
