הסימנים המקדימים לתצוגת האופנה של רנואר, שהתקיימה הבוקר (ראשון) במרכז הירידים בתל אביב, לא הותירו מקום לספק בקשר להצהרת הכוונות החדשה שלקחה על עצמה הרשת הישראלית. ראשית, האוהל העצום בו נערך האירוע, קבע כי מדובר בתצוגה הגדולה ביותר של המותג מזה לפחות ארבע עונות. שנית, נרשמה גם האמירה המחייבת "יותר איכותי, יותר מדויק. תרשו לעצמכם לצפות ליותר", שהופרחה לאוויר בנאום הפתיחה. בנוסך לכל אלה, היה גם סרטון וידאו מקדים ומופק היטב, בעל אווירה אמנותית ומהורהרת, שהוקרן רגע לפני שפסעו הדוגמנים על המסלול, אשר תיעד טון קייצי ומשוחרר בעזרת שורה של דוגמניות ודוגמנים המתהוללים על חוף ים. הכול כוון, וגם נושאי הקולקציה עצמם, כדי להוכיח בגרות והתפתחות משמעותית בעשיה האופנתית.
האמת היא, שזהו צעד צפוי. בעוד שבשנים האחרונות ניסו רשתות אופנה מקומיות להילחם בתחרות הפראית שהנהיגו הרשתות הזרות, על ידי התמקדות יתרה בקטגוריית המחיר הזול, הרי בימים אלה ניכרת ראשיתה של מגמה המבקשת לפרוט על ערכים אחרים, לרבות חזות של איכות, זהות אותנטית ויוקרה (הדוגמא המובהקת ביותר היא השינוי שלקחה על עצמה החודש קסטרו, עם הקו המחויט 'בלאק').
על הרקע הזה, רנואר נאלצת גם היא לשנס מותניים ולשנות את סגנונה המוכר, שהיה חביב על הפריפריה יותר מאשר על אנשי העיר הגדולה, ולשוות לעצמה מראה עדכני ומלוטש יותר. אם בעבר הוגדרה הלקוחה של המותג, על ידי אחת מהמעצבות של רנואר עצמה, כי "זו לקוחה שמחפשת את האקסטרה וולאן" (רמז לצורך בלבוש מוחצן, אולי גם המוני יותר), ואם נרשמה שם עד כה זהירות בכל הקשור באימוץ טרנדים המתאימים למיטיבי לכת, הרי כעת הפניה היא פניה מודעת ללקוחות המשכילים באופנה, כאלה המכירים הרבה מעבר למגמות המתבקשות בכל עונה ויודעים להבחין בין רמת גימור אחת לאחרת.
ייתכן שכל זה מסביר את בחירת הקונספט לתצוגה. בזמן שמרבית רשתות האופנה בחרו להתייחס לטרנד השבטי, האפריקאי, הפושה בכל מקום, רנואר וזה עומד לזכותם ביקשו להתמקד במגמה אחרת, מצוטטת מעט פחות. משום המשחקים האולימפיים הקרבים, מעצבי הסטודיו, הן לנשים והן לגברים, פנו אל טון ספורטיבי מובהק, באופן דומה לדרך בה עשו זאת סטלה מקרתני או ויקטוריה בקהאם הקיץ.
דוגמניות בכובעי קסקט פתחו את התצוגה, כשלגופן חצאיות ושמלות טניס בהירות וחושפות ירכיים, שהוצמדו לז'קט ניילון, או חולצות פולו שעברו מניפולציה חכמה ושרווליהן נפתרו מבד בעל ברק זהוב. הגברים שעלו בעקבותיהם הציגו סוויטשירטים ששרווליהן קצרים, ז'קטים בגווני קיץ, שנרכסו ברוכסן, או מגוון מכנסי צ'ינו בצבעים קרירים של כחול-קרח או צהוב סורבה. נרשמו גם רגעים של מקוריות מסקרנת, כמו למשל עליונית שהכליאה בין חולצת טי לז'קט אוניברסיטאי.
הבגדים, שחולקו לקבוצות צבע מובחנות לבן על נגזרותיו, גווני גלידה וכמובן שחור היו ברובם פרשנויות מחודשות לפריטים אתלטיים מוכרים. המוטיבים המרכזיים, שחזרו במגוון וריאציות, היו רשתות במגוון צורות ומשחקי שקיפות (שהזכירו את הקולקציה האופנוענית של אלכסנדר וונג), בדים טכנולוגיים חלקלקים, מהם נגזרו עליוניות קלות ברוכסן או מכנסוני ריצה, וחלקים תחתונים קצרצרים, הרבה יותר מהרגיל, לשני המינים.
למרות שרוח הספורט השרתה על הכל אווירה קלה וחיונית, כבר מההתחלה החל להירקם הפער בין הכוונה לתחכום לתוצאה הממשית, והוא שלט בנתחים משמעותיים של התצוגה. בעוד שמעל התצוגה ריחף איזשהו ניקיון עקרוני, שנעדר מקולקציות של רנואר עד כה (אם לא מחשיבים את חולצות הטי התפלות עם הכיתוב 'Olimpic games'), הרי שיצר גם בעיה הוא הדגיש מעידות ססגוניות וטכניות.
שמלות 'בודי קון', אותן שמלות צינור הדוקות המחופות בתיפורים בולטים ואשר נדרשות לעבודה דקדקנית, נתפרו ונגזרו במסגרת רשתית מרושלת והחטיאו כל סיכוי לאנרגטיות הסקסית שאמורה להיות אצורה בהן, לא משנה עד כמה קצרה המכפלת. הנקודה האחרונה, ובכלל כמות העור החשוף על המסלול, גם מצביעה על ערכים של ארוטיקה אשר התבלבלו מידי פעם. יש הבדל בין חשיפה סתמית של גוף כמו דוגמנית בגוזייה ותחתונים כשמעליהם טוניקה שקופה לחלוטין, לבין להט פיזי מגרה. האחרון מצריך תנאים משוכללים יותר ופשטניים פחות. במקום מינימליזם חסר מאמץ, האלגנטיות הפוטנציאלית נותרה לעיתים מחוללת.
כך או אחרת, בשיעור ההתעמלות נרשמו גם הפוגות, שנוצלו כדי להכניס השראות נוספות אל התמהיל. בקרב קולקציית הנשים היו אלה פריטים בהדפס מטפחות (טרנד לו אחראית הקולקציה של דולצ'ה וגבאנה למותג D&G) ונגיעות מדודות של שמלות ברוח שנות ה-20, לרבות שולי הגדילים, הפאייטים המסודרים בדוגמאות אר-דקו וקו המותניים השמוט. לא היה בפרקים אלה דבר היוצא מגדר הרגיל הכל תאם את תחזיות הטרנדים בשלמות - למעט העובדה שהמעצבים הכירו הפעם במגבלות האופנה המהירה, ולא התאוו לעיצובים מסובכים מידי. מנגד, בקו הגברים, עובה ההיצע הספורטיבי בפריטים מחויטים, כמו בלייזר ברכיסת שני כפתורים או חולצה מכופתרת מבד שמברה תכול. גם כאן האפקט דומה לא בשורות גדולות, ולא החטאות דרמטיות, אם כי לבוש רשתות מספק לפרקים.
השינויים שלקחה על עצמה רנואר מובחנים. אבל הם צעד ראשון. נדרשת יותר מתפאורה, הצהרת כוונות או קטלוג שמוגש כספר בכריכה קשיחה, כדי לבסס את יתרונה היחסי על רקע הרשתות האחרות. אחרי הכל, הן הולכות לאותו הכיוון.
